Jeschurun · 1921-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1921) · page 180

84 מיהודי ליטא פד שהחזיק בו לא היה שמו רבי קלומיטס, כאשר אפרת זה־עתה, אלא רבי קלונימום. השפעת? — נו, איך? — ר׳ קלונימוס, ר׳ קלונימום! — הזרה בשמחה הקטנה הפזיזה, כשהיא דוהרת ועולה דוהרת ויורדה בתוך כדי ישיבה על ברכיו של אבא. אף האם היושבת לה פן הצד צרפה הפעם קול־שחוק קטן אל שחקם וששונם של אב ובתו האחוזים ודבוקים זה מה. אך קצר היה הפעם צחוקה של הקטנה, כי התחילה מיד להצר ולדאוג על גורלו האומלל של העני הזקן שלא יבול כשום אופן למצא את הדינר אף על פי שבודאי היה מונה בין הדשאים. ויוסף ר׳ ליזר ויספר: פתהלה נבהל הזקן המסכן מקריאה זו שנפלה עליו פתאם מעל גבי חלונו של בעל הבית. חשב הזקן לפי תומו שלהתגולל עליו היא באה, על שהוא עומד ומחפש דבר ברשות שאינה שלו. אך מכיון שהסתכל היטב בדמות האדם שעל יד החלון נתקררה עליו דעתו ונתייצב לו לבבו: הלא זהו ר• קלונימום הלוי? ומי מבני העיר או מי מבני הסביבה שאינו יודע את ר׳ קלונימוס הרוקח אשר זה דרכו מאז מעולם לתת סמי־מרפא הנם אין בסף לכל עני הבא לבית מרקהתו ושלא להסתפק בנתינה זו בלבד כי אם להזדרז חיכף ומיד, אם בחומה של תקופת תמוז ואס באיצון לילה של תקופת טבת, לדרוש לשכנו של העני הדוה, להגטיאו בעצמו את הסמים אשר נתן ולהורות לו מה יעשה בכל ימי החולי. — אי, רבי קלונימוס, מורט רבי קלונימוס י — התחיל העני הזקן מדבר כשהוא סופק את כפיו ומניד את ראשו — אסון גדול קרה לי כאן. — אסון?! מד, זאת? — ענד, ר׳ קלונימיס רתת, כשהוא עוזב בחפזה את הספר שבידו ומאיץ יעצמו לפשוט את הכפה, לחבוש את כובעו ולמהר החוצה. לא היו רגעים מועטים והנה כבר עמדו שחוחים עד עצם הקרקע העני ור׳ קלונימוס גם יחד, מחפשים וממשמשים בין עקרי העשב, שמא סוף פוף ימצאו כלום. ועד שהם עסוקים בהפוש זה שופך העני הזקן את לבו לפני בעל הבית הנכבד, מספר לו על עמלו ועל טרחו הרב להשתכר מזונותיו ומזונות בני ביתו ברוב עבודתו ויגיע כפיו ורק שלא להזדקק לידי מתנת בני אדם חלילה, כמו שאט אומרים בברכת המזון: ונא אל תצריכנו די אלדיט לא לידי מתנת בשר־ודם ולא לירי הלואתם- — אבא! — הפסיקה שוב התנקת המקשיבה את’המשך ספורו של האב, געצה בפניו הצוהלים־רצינים את מבטי עיניה הגדולות ושחורות ושאלה בקול חשאי — ומה אמור שם ע ו ד בברכת המזון? ... ומכיון ששאלה שאלד. זו נתגלגלה אהבת האב על בתו במדד, מרובה ביותר, נשק לה על מצחה נשיקה רבתי, לטף לה על שערותיה, ענד, לה ואמר: — טוב, בתי, כי תשאליני כזאת. טוב, חיה י לה, בי תחפצי לדעת מד, שם בכל אותם הדברים הקדושים שאני מלמד אותך בכל יום ויום להתפלל ולברך