Jeschurun · 1921-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1921) · page 178

m מיהודי ליטא סו עיני השומעת הקפנה נוצצו סתאם בדמעות גיל. בימינה הרועדת הפשה את יד אביה ובשמאלה חפאה על פיו והפסיקה את דבריו עד שלא נמרם. — אבא! — קראה בקול — כבר אדע מה היד. י הבה ואומר לך: הזק מצא את דינרו של ר׳ קלונימוס, חשב שזהו הדינר שלו, לקחו במנוחה לעצמו.. והלך לו לדרכו שמח וטוב־־לב. פעמים הדבק לה ד ליזר בראשו לאות הסבמה נמורה, חייך לה בהבה ונשק¬ לה בפיה, לאט לאט הורידה מעל ברכיו, נסמך במנוחה על מסעד הכסא והתחיל מתבונן ומחשב בדעתו מה יש לעשות בערב זד, אחרי»שיחת ילדים" זו, מהר וגט* את הטה שבכוסו ושלח את ידו אל ספר הגמרא. והקטנה שירדה ועמדה על הרצפה פזזה ברינה בין אבא לאמא, צוהלת ושמחה על הדינר של זהב המושב סוף סוף אל כיסו של זק. — נו, בתי — פנתה אליה אמה והפסיקתד, באמצע סזוז — האם גם את היית עושה כמעשה ר׳ קלונימום לוא נאבד לה דינר לאחת מחברותיך? — דינר? — תמהה הקטנה — מאין להן לילדות קטנות כמונו דינר של זהב? — ואילו נאבדה פרוטה? — הוסיפה האם להעמיד בנסיק. — כן, — ענתה הקטנה בלחש, כששפתה התחתונה נמשכה על העליונה — אז הייתי אומרת לה לחברתי: "חכי נא קצת בין הדשאים עד שאלך לאמא ותחן לי פרוטה, ואז אעשה בה דבר (לא אנלה לה את הסוד!) שעל ידו תמצאי את הפרוטה שלך. צחוק עשו לה.לנחמה דברי בתת הללו, אולם ר׳ ליזר לא שמע בבר כלל את השיחה הזאת שבין אם לבת, הוא כבר הפליג ביס התלמוד ומחשבתו שטה בץ נלי■ גליו. ובסתר לבכו הרגיש, שספור זה או אהריס כיוצא בו שהוא מוסר לבתי בראשית ילדותה לא שיהת־ילדים בטלה הן, כי אם דבר גדול תלוי בהן: גדול לב עברי" למעשים טובים. ודומה זה הרבה לזריעת זרעונים בראשית האביב של חיים חדשים, שאין בהם עתה ענין של ממש ובחיקם טמון העתיד לבוא ... א. ליפשיץ. הערה הצרה במגלת ררח. כתיב במגלת רות (ג׳ ט״ז): ותיא אל המותה ותאמר לה מי את בתי והגדלה את בל אשר עשה לה האיש. בשימנו לב אל הכתיב הזה יקשה בעינינו: א) לשון השאלה "מי את בתי?" ואם משום שהיד, אז בבקר בטרם יכיר איש את רעהו, כאמור בפסיק הקודם, ועליכן שאלד, "מי את?" כי לא הכירה אותה שזוהי רות, אם כן למה קראה לה ״בתי״? ב) וביחוד קשה תשובת רות — ״ותגד לה את בל אשר ’