Jeschurun · 1921-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1921) · page 176

88 חידושים והערות פח ראוי להוראה הוי דינא כמועד, בשקיל הדעת ואע״ם שהראשון הגאון גדול מטנו, עכיל הריטב׳א. וזהי שנתב הר״ן אע״ג דגמרה רבה ב״ב מרבו, דהוא רבי דרבה בר חנה חברי׳ דרב היה תלמידו של רבי, כדאיתא בפ״ק דפנהדרין דף ד. (ואגב אורחא אומר לך, דבכל מקום שנמצא בש״ם "רבה ב״ב חנה" בתור הברו של רב הוא ט״ם וצ״ל "רבד, בר הנד,", כדמובח בסנהדרין ישם, ורבה בר בר חנה היה בזמן מאוחר, תלמידו של ר׳ יוחנן ולא חברו של רב) ורבי ודאי היה גדול מרב, וא״ב י׳ ל דרב טועה בדבר משנה היה ואפילו הוי אוסר היד, רבד, בר חנה רשאי להתיר, משוס הבי בתב הר״ן תה אינו דמ״ט צריכין לטעמא, דרב נמי לא אסרה דכל ד,יבא דאילו הוד, שמיע ליד, לרב ביצעת הוראתו לא הוי הדד ביד, לאו טועה בדבר משנה מיקרי אלא טועה בשקול הדעת ובדכתב הריפב״א בשם רשב׳יא. ואי קשיא מנ״ל להש״ם דרב לא הוי הדר ביה אילו הד שמיע ליה גמיא דרכה בר הנה, דילמא הוי הדר ביה, וא״ב אמאי צייץ לתירוצא, דדב לא אסר מיסד, לימא דלעולם אסר מיפר, אלא דאי הוי שמיע לי׳ נמרא דרבה בר דנה הוי הדר בי׳, זד, אינו, דא״ב ד,איך התיר רבה בר חנה בפשיטות הוי לי' תחילה לשאול לרב אי הוי הדר בי׳ או לא, אלא וראי דרב לא אסר מיסד, וק״ל. ואנב.גדרא אעירך שתגיד, ט״ם, שרוטה לשלפנינו, בדברי ר״ש למקואות ריש פ״ד, וכן צ״ל שס: "ומשם פזור עבים לא בטלה מחשבה קטייתא [אבל במונח בחצר ואפילו ביצעת קיצור ונתפזרו לא מוכחא] מהשכר, קמייתא שפיר הלכך בטלה כשנתפזרו, ע״ב, מה שהסגרתי נשמט ע״י סופר שדילג מן "מחשבה קמייתא" קמא עד "מחשבה קמייתא" בתרא. עיין רש״י שבת ט״ז ע״ב, ותמצא שבן צ״ל. ל, שאלת תום׳ גיטין ע״ה ע״א ד״ד, לאפוקי ובו׳ ואם בחקתי תלכו רוב מצות ע״י שליה, וקשה דהא בעינן שיהא ה מ ע ש ה אפשר ע״י שליח ולכן בהליצה לא •מתני תנאי, ואמאי כתבו תום׳ רוב מצות ע״י שליה, דק־ום מצות הוא התנאי, והתנאי א״צ להיות אפשר ע״י •צליח. תשובת כבר עמד הפנ״י בזה, והח״ס האד,"ע ד,"ב סי׳ צ׳ ד״ד, והנה בטעם פי׳ זד, דרך דרוש. ואענה גס אני מה שנלע״ד דרך דרוש, ידוע דשנר מצוד, בהאי עלמא ליכא ועיקר השבר לעולם הבא, וא״ב קשה לפה הבטיחה תורה אם בהקתי חלבו שבר בעולם הזה. וכתבו המפרשים דהתירה הבטיחה שיהא שכר מצוד. מצוה, שאם נקיים מצות השם, הוא יתן לנו בל טוב שלוה והצלחה בעולם הזה, כדי שנוכל ■לסנל הרבה מצות ומע״ט ויהא לנו שבר הרבה לעולם הבא, וא״ב עיקר הבטחת השם, ונתנה הארץ יבולה ובו׳ היא, שנוכל לקיים תמיד מצות התורה בשלוה ובמנוחה, והמעשה של התנא* הוא ג״ב קיום המצות, ורוב מצות יכולין לקיים ע״י שליח, א״ב הוי המעשה דבר שאפשר ע״י שליח.