Jeschurun · 1921-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1921) · page 170

30 אותות וסדםתים 2» בלי העיבה לעז לא ישאר בידך כלום. הואנקיא: "האידיאה של האנודיזמוס".. כשאתה בא לעיין בהק במהות היחש שבין מבטא זה ובין תבן הדברים המובאים. לעיל, תגיע לידי מסקנא שהוא קצת־יחס של "תרתי דסתרי". כלום חשדי "איזמוס" אנחנו? הלא על הראשונים אדוני מצטער, הלא על בל מי שבא להשחית את ערכה של המהות הישראלית עד בדי ״איזטוס״ מפלגתי אדוני, בצדק, מתקצף — ולמה הוא בא אפוא להוסיף לנו "איזמוש" חדש בעולמנו, כוכב־שכיט חדש על אופק ששינו בין רבים קודמים לו התועים בלא־דרך? אך פרכות כאלה אינן גורמות תיובתא. אין בכך כלום! סוף סוף איקאלא דקדוקי אניות, ר״ל דקדוקי סוביקטכיזת. וחושב- כותב השקוע בראשו ורובו — של השכלתו, לא של נשמתו — בתוך עולמה של ארוסה החדיש־ת וכל מה שהוא מכניס ומוציא באונפלי היוח שלו טבוע ומתוקן בצורתו החצונית על פי מטבע חכמים אדופיים בהלכות, אנוס הוא על פי הדבור — ולעתים קרובות נם על פי דרכי המחשבה — לסתור קצת את עצמו; ואנוס רחמנא פטריה. אבל אשרי האיש היודע באנסו. זה לא ככר הספיק העוז לרב נכבד אחד בעדת ישראל אחת אשר בנרמניה להודיע קכל־עם את הכרתו הפנימית, שכל האורתודוכסיה שלנו בארץ הזאת', בנוגע לשאלת חניך בניה על פי דרישת התורה והיהדות, תחת הלכה זו היא עומדת: "אנוס רחמנא פטריה". "מינים" של המאה העשרים הם אחינו בני ישראל בארצות המערב, אף היותר בשרים שבהם והיותר צנועים שבהם. הם שולחים אח בניהם לאשכולות הממשלה, את מכחר ימי הילדות והנוער שלהם הם טורפים מטפס לשם ספרות הצוניש, אל התורה והתלמוד ומקראי־ הקדש בשבתות וימים טובים הס זורקים את ה,,שירים" שנשאלו להש מזמנס והם מוציאים בהם ידי חיבת בניהם כאותה "שעה שלא יום ולא לידת" שהיתינו לפנים בשביל הכמת יונית, הם מלמדים את בניהם לדש־ כן בכל השפות המהלכיח בארופה רק באותה השפה הקדושה האתת שהלכת אתנו מדור לדור מאיץ לארץ ומישיבה לישיבה ושמהלכת עדיין גם עפשו באותם קבוצי ישראל למשכנותיהם ולישיביתיהם שאינם אנוסים באונם ארופה, שתחלתו באונם וסופו ברצון — בשפה האחת הזאת הם מלמדים איתס רק עד כדי נמנום; וככה שלוחה היא התורה בארצות האלה אל כבדי שפה ועמי לשץ, וכבה מגמגמים הם כל ימי חייהם (חוץ מאחד בעיר ושנים במשפחה) רק שנים מקיא ואחד תרגום, מהצד■ משיות ורביע גמרא... ובאין לשון אין חיים. "נפש חיה׳, תרגם אונקלוס "דוח ממללא".- ומי מלל לילד העברי־־גו־מני המחונך באופן כזה את הריח החיה באופים השונים של הבטיי העברי שלנו בספריי הקדושים והיפים? הן רק את תי־נום הספדים הוא שימע ולא אותם עצמם, בעוד אשד לא הכל נתן להתרגס. ויש שהוא נזקק יותר לתרגומו של Bellum Gailicum שחבר יוליוס־קיסר מאשר לתרגומם של איזה פי־קיס כמישת האזינו האת הברכה. דלפ-יבך מהכצרת להס בעולמם, לאחר שהם גדלים ויוצאים אל החיים, מין יהדות מתורגמת, יהדות ערטילאית בלי מלביש,׳ ■עצמה, כלולה ומכורכלת בהלבשת ארופית לפי מעט המודה של כל הקופה ותקופה*