Jeschurun · 1921-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1921) · page 169

סנ אותות ומופתים 63 עכשו, למשל, בתקופה זו, משמעת המפלגתיות בעולם. במקלם העקרים של "אני מאמץ" דתי ששמש לפנים אצל עמי ארומה, באו להם עכשו בימינו אלד, עקרי "פרוגרמה" מפלגתית; במקום ברחי החרמות של בני דת זו על בני דת אחרת בימי הכינים שעברו, באו עכשו בימינו אלה דברי חרוף וגדוף בראש בל עחון של מפלגה זו על מפלגה אחרת; במקום "העולה על מוקדה" שהעלו לפנים הדתות השליטות מבשר כוסריהן וטנדיהן, משמשים עכשו החצים והבלסטראות הנאים מן המארב ממפלגה זו על זו. וכשם שאיופה עושה, כך יהודיה עושים. את שמירת התורה, הגנתה והפרחתה, עמדו ו״הפחיחו עד כדי ענק מפלגתי״ — אם לדבר בלשונו הנבון והנאמן של די ר י. בידר — ובמקום עבודה כללית בתוך בלל האומה על פי דרכה של תורה שהיא "משפט חייה של אומתנו והגורם היחידי להתהוותה״ — אם לדבר שוב בלשונו של הנ׳יל — העמידו את העבודה בתוך חוג מפלגתי. הס, יהודי המערב, במדינתם ובינם לבין עצמם, לפי הכרח "האונס" שלהם, שעל ידו "רחמנא פטרם" עשו היטב מה שעשו בדמות זו עוד לפני עשרות בשנים: הפליגו את עצמם מן הכלל ויצאו בשיירה להתבצר נתור אואזיס באמצעיתו של מדבר־־העמיס, מ־בר ארופה הגדול, להיותם גם הם "גרמנים טובים" כדבעי, חניכי אסכולה גבוהה וחריפי רמר וגטיננן, למען יוכלו להתחרות בזה עם אחיהם־מנדיהם שיצאו לטמיעה ולקדש שם שמים בגויים נגרמניותם הכשרה, ולהתחזק בכל׳ זאת (שתי מלים אלו הם כל בחם וגבורתם שבהם עולמם מלא!) בשמירת התורה והמצוות» הבו גדל לאנוסי המערב! הבו גדל לאמץ רוהם, לבריאות דעתם ולחזוק מעמדם בעולם לא־להם; גדולים נאים הם על עץ* החיים של יהדותנו, ענפים יפים הם בצמרתנו ההסמוריח, אבל לא שרשים הם לעתידותנו בתור אומה, וביחוד: בתור עם ד׳. משובחה היא תקופה זו אך לשעתה ולמקומה. אף תקופת הזהב של אבותינו הספרדים, שעמדו ברגל ישרה והזקה ב״תוככי ירושלים" בעוד שראשם ורובם בהשכלת גרנדה, אף היא לא נשארה בדברי ימי חיינו בתור שרש, בי אם ענף. שרשם של דברי ימינו בארץ החיים של יהדות גמורה הם, יהדית של יהודים הפעורים בה בכל רמ״ח אבריהם ושס״ה גידיהם, יהדות של בני אשכנז לפני מאה שנה ושל פולין וליטא עד ימי המלחמה. ועכשו? אחרי המלחמה? שעף דמדומים כהים הניעה לעולמנו. אין רואים כלום. הקבוצים הגדולים של עמנו היו לתפוצות גדולות, תפוצות גולה נודדות ללחם, ואת עתידן אין רואה. קודר ובהה הדוח, אין משען ואין מבטה. וכשהעם חוגר שק על חללי המלחמה ונשחטי הפרעות גם התורה חוגרת את שקה עטו, גם בתיה שוממים, לומדיה בודדים, ורוח האומה כאלו מתרופף. האדימו קצת פני מזרח מהקוות הישוב בארץ ישראל, אך הנה כבר נדמה עכשו שארים השחר הולך ובטל בא!ם הדם הנשפך גס שטה ... הפרעות ברוסיה ברור הקודם הביאו אחריהן קצת נחמה על־ידי התעוררות הרוחות שבאה על ידן לשיבת ציון ולבנינה, אך הפרעות שלנו בימינו אלה, בתל־אביב ובפתודתקוה (שמות כאלה — ופרעות!...) — איזהו הרשם שתחרותנה הללו בלב האומה הדווי גם בלתן? ... בל החושך עצמו מן האחריות