Jeschurun · 1921-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1921) · page 166

66 אותות ומופתים סו לא יחדרו עכשיו ללב האומה, וכאשר ימאו בן ילכו. בל עסקן צמרי שאינו מכיר בסימני עתו אינו אלא טועה ומטעה; וסימני העת הזאת שאנו חיים בה הם ס־מני ה״שלחךערוך של הלכות מסלנה, הלכות תעמולה והלכות הסתדרות. רצונך להגיע ללב האומה אץ לך דרך אחרת מזו שעל נכי "גשר־הנ;ר", היא העתונות המסורה לרבים, שיד הבל ממשמשת בה, ולפיכך הדבר ברור שהנהלת הענינים צריכה לעמר מן התנאים, מבלי עולם, אל העתונאים, בעי עולם; רסן ההנהגה צריך להמסך מ; הסופרים לפי המושג הקדום ("שספרו אותיותיה של תירה") אל הסופרים חמננו. ולפיכך: כעין "מושב־זקנים" צייך ליסד כשביל חכמי התורה שלנו, מושב מועצה היושבת מן הצד, אשר לפניה תבוא כל שאלה צמרית, אס להכשיר ואם להטריף — לא כמו שהיה לפנים בישראל, כשהלכו הזקנים בראש העם "להורות להם את הדרך אשד ילכו בד, והמעשה אשר יעשון" ובל העסקניס והשתדלניס, הפרנסים והגבאים לא היו אלא עושי־המלאבה שלהם, המוציאים מן הבה אל הפועל את אשר הורום לפי פסק דין תורה "הירת משפטה של האומה והגורם היחידי להתהוותה". גלוי וידוע כל הנוסח הזה השגור עבשי בסי בני אדם. אך כמדומני, שבו רשאים להשתמש רק בני אדם מן השוק — אס לא לבל־־הפחות בני שוק הירקות אז לכל־היותד בני שוק הספרים. אולם לא בחס הכתוב טיבר. ברבותינו הכתוב מדבר! בלום ישבו רבותינו ודנו, דנו ונמנו, נמנו וגמיו שעם בני ישראל אינו ראוי כבר להתנהל עפי דין תורה, שאין בבר למי לפנות, אין בבי־ על מי להשען כי אס על זמירת־־זר'זו, על המפלגתיות? כלום נסו אף פעס רבני התירה המפורסמים בדורנו לפיוק מעל גבם את עול האפוטרופסית המפלגתית בדי לקיים בנפשס מה שנאמר בגמרא .אפופיופי לדקנני לא מיקמינן"? כלום יצאו אל העם בתור מורי דרך ולא בתיר יועצי מפלגה לדבר על חשבון עצמם מתיך הוראת תורתם, כאשד עשו חכמינו ז״ל בבל תקופה ותקופה — בלום נסו לעשות כן? מי זה יכיל להחליט שלא היו נובחים אז לדעת כי אבן לב ישראל עדיין קרוב היא להם, כי דברים היוצאים מלב חכמי התורה נכנסים גם עתה ללב אומת התורה, מוצאים גם עכשו אזן שימעת, חודרים נם עבשו לנפש ישראל ומביאים גס עבשו לידי מעשים טובים? בבל זמן ובבל מקום, בכל בנין ובבל גלות, היה ק,יל התורה נשמע, ומה שעכשו איננו נשמע — אולי אין זה משום שחסרה בונת שומע כי אס משום שהס־־ה בונת משמיע... ואולי אחינו המפלגתיים שטעו מחמת אונס, שעל ידו רחמנא פטרם, והכניסו יפיפותו של יפת לא רק בא ה לי שם בי אס גם ברוחו של שם, אולי הם הם שסטרו את הבונה הזאת מדרכה שהלבה בו מאות בשנים ... אך כבר אמור קודם: לא עת־־להאשים העת הזאת, כי אם עת־לעשות־י ולהיטיב. ואם עוד לא הניעו הימים הטובים שבהם ישתנו פני הדברים, מכל מקום אפשר לאופפימיספן שיאמץ כי הגיעו ערבי הימים ההם. עד כשר לעדן זה הוא מאמרו של ד ר בידר. הרבה "פצעי אוהב" הביאו הדברים שנאמיו בו למצב "האגורה" כמו שהוא עתה. הרבהימן החברים הנושנים שלה נרתעו קצת לאחוריהם,