Jeschurun · 1921-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1921) · page 162

הערות?■דברי המכתב 70 ■ע שקלא וטריא דגמרא, אלא שכונתו דל היא לבאר שלא נטעה לפרש שכך היה המעשה בערב: זה שכפה את הכלי על העקיב לא ידע שהוא מסוכן ושמותר לעשות בן משום פקוח נפש אלא שלא ידע בלל שיש אסור צידה בדבר זכפה את הכלי כשום שנגתו ולפיכך נחייבהו חטאת משום תיזל בתר מחשבתו כמו שאמד רבא (מנחות ס״ד) שמע שטבע הנוק בים ופרש מצודה להעלות דנים והעלה תנוק ודגים חייב דז־ל בתר מחשבתו ובל־שבן כשלא שמע בלל שטבע תנוק (וכמבואר בנם, בלשנא קמא וכלשנא בתרא עיי״ש) כמו בנדון שלנו שלא ידע שהעק־ב מסוכן, שיהא חייב, דזיל בתי מחשבתי שאפילו לא היתד. סכנה היה כופה עליו את הכלי. לפיכך הביא לנו הגרע״א דל ראי׳ מההיא דשבועות (ב״ו ע״ב) דרבא עצמו שאמר כאן(במנחות ס׳ ד) חייב דז־ל בתר מחשבתו אמר שם אי מסתכן לשרי לי׳ מר ופיש״י דכיון דכי אתא לקמן שרינן לי׳ לכתחלה כי אכיל לי׳ בהעלם שבועה לא עבר על שבועתו. וטעם ההבדל פשוט, שעד כאן לא חייב רבא התם אלא כשהעלה דגים עם ההדק, שבצידת הדנים אין כל היתר, ׳אכל הבא שהיתה לו סננה אם לא יאכל את הכבר או בנדון שלנו שהיתר. סכנה אם לא יצוד את העקיב אפילו אם הוא אינו יודע מן הסכנה אינו מתחייב על מעשהו שהוא היתר גמור. ועדיין אני צריך לפרש, שהוכרה הנרע׳א ז״ל להביא ראיתו מההיא דשבועוח ולא הביא מזו דמנחות דאיירי בשבת עצמה ובצידה עצמה ומכואר בה שער כאן לא חייב רבא אלא כשהעלה דגים עם התנוק, משים שאפשר לדהות שעל צידת התנוק בין בך ובין כך פטור ואפילו אין שם סכנה משום שאין במינו נצוד ואפילו צדן לצירך פטור, ע׳ שבת ק״ז ע״א בתד״ה שלא ובו׳ [ובזה יש לישב קושית התום׳ במנחות ס״ד ע״א בד״ה להעלות ובו׳ שכיון שאין אסור דאוריתא בהעלאת התנוק גס כשאין סכנה לא שייך למימד הואיל וכו׳ ואולי דברי תום׳ אלו לשטת רש׳יי הם וצי־ע], אבל עקרב יש במינו נצוד, כמו שמוכח מדברי רבן יוחנן בן זכאי (וע׳ תוספת יום טוב למשנה זו). ומה עמוקה בונת הגרע״א ז״ל בטהרה קצור לשונו. ג) מה שכתב הגרע״א ז״ל שיש לפרש ספקו של ריב״ו שאמר הוששני לו מחטאת משום שנסתפק אם מלאכה שאינה צריבה לגופה חייב עליה או לא (ומיידי לפי זה, שלא היתד. סכנה שם, בגון שהעקרב לא רץ אהדיו וכן פיש״י ז״ל במתני׳ עיי״ש), קשה להבין, כמ״ש בהערה א׳, שהר* רבי יהודה הביא מעשה זה והוא סובר שמלאכה שאינה צריכה לטפה חייבין עליה. אלא שבגרסא ישנה במשניות איתא "רב* ירמיה" תהת "רבי יהודה", ודחוה המגיהים בשתי ידים מפני שאץ ידוע לנו תנא בשם ירמיה סתם זולתי ר׳ ירמיה בן אלעזר תנא דברייתא, אלא שמתוך גרסא ישנת זו יש להוכיח שלפנים במשניות היד, כתוב "ר״י" כראשי־תבות, ומתוך זה טעו לומר שהוא ח ירמיה, ולפי זה אפשר שגם הגרסא "רבי יהודה" אינה נכונה וצ״ל ר׳ יהושע, שהוא ר׳ יהושע בן חנניא המוזכר סתם בשם ר׳ יהושע במשנתנו בבל מקום, והוא חי בימי ריב״ז והיה תלמידו המובהק (אבותפ״ב) והלך