Jeschurun · 1921-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1921) · page 161

הערות לדברי המכתב 7t עא אחריו לברור חיל (ירושלמי דמאי פ״נ) כי שם ביתו (סנהדרין ליבו) ואפשר שהיה עסו גם בערב ולפיכך ידע לספר מעשיו« וזה יותר מתקבל על הלב משיספר ר• יהירה את מעשיו" מאחר שלא היה כלל בדורו. ואולי י״ל נס לפי גרסא שלגו שר׳ יהודה זה הוא ר, יהודה בנו של רבן יוחנן כן זכאי הנזכר בברייתא (מס, נדה מ׳יו ע״א) והוא מספר זה בשם אביו, ואעפ״י שהזכיר שמו הרי נם ר׳ יוסי אמר אבא חלפתא אעפ״י שכך שמו וגם אחרים קראו לו ק (ע׳ סוטה ל׳ד ע״א ־וע' ב״ק ע׳ ע־א), אבל זה דוחק. והראשון עיקר. ד) פרוש שני שפי׳ רעק״א ז״ל בספקו של ריב״ז שלא ידע היאך היה מעשה, ■אם רץ העקיב אחריו לסכנו או לא רץ, הוא דלא כפרש״י ז״ל במתני׳ שכתב ודל ביון דלא היה עקרב רץ אחריו איני יודע אם חייב משום צידה אם לאו עכ״ל ולפרוש חדש זה אתי שפיר גם גרסתנו שר׳ יהודה ספד זה (ע׳ הערה ג׳}, אבל ג״ל שרש״י ז״ל ראש הפשטנים נטה מפרוש זה משום טעם הגון, שהרי לפרוש זה :.צריך לומר שהאיש הזה שכפה כליו על העקייב לא בא לפני ריב״ז, שאם כן היה יכול לשאלו היאך היה הדבר, אם רץ העקיב אחריו או לא, אלא ודאי פרוש הענין הוא שריב״ז שמע מפי תלמידיו או מפי אחרים ספור המעשה שעשה איש אהד ואז אמר ריבת את דעתו שהוא חושש לו מחטאת, מפני שלא ידע אם רץ אחריו [ואתא לאשמעינן דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב כשאין סכנה, ההר שהביא ר׳ יהודה מעשה זה לסייע לשפתו], אכל זה אינו, שהרי איתא ביחשלמי ■על משנה זו אמד רבי עולא שמונה עשר שנין עביר.הוזז יתיב [ריב״ז] בהדא ערב ולא אתא קומוי [פי, לא באה שום שאלה לפניו להלכה למעשה] אלא אלין תרץ עובדיא [פי׳ זו שבמשנתנו והשנית פ׳ כ״ב דשבת מ":]. אמר: גליל■ גליל! שנאת תורה, סופך לעשות במסיקין [פי׳ סיפך להתעסק בלבטים]. משמע שמעשה זה של עקיב באה לפניו בתור "עובדא" לפסוק דין לאותו אדם אם חייב חטאת או לו ••׳[שכנראה■ היה מעשה זה לפני הורבן בית המקדש ובארבעים שנה שעסק ריב׳יז כפרקמפיא (דיה ל״א ע״ב) ושהה בגליל לצורך עסקיו י״ח שנה. ונ״ל שאפשר שזהו פרוש המלים דאמי רבי עולא "שמונה עשר שנין עביר הוה יתיב" פי׳ "עביר" נתעסק, כמו (ב״מ ל״א ע״ב) אסור ורב ספרא עביר עסקא וכו׳ ואולי צ״ל "דעגיד" בלומי שמונה עשר שנה שעסק], ואם כן היה יבול לשאלו אם רץ העקיב אחריו או לא, לפיכך פרש״י דל שד,עקיב לא רץ, אלא שהספק הוא ספקא דדינא אם חייב חטאת או לאו. והא לך אות ומופת שרש״י ז״ל שם לבו במשנה זו לדברי הירושלמי, משום שפירש ערב שם מקום, ולא שש ארץ או מדינה, מפני שמתוך דברי ר׳ עולא כירושלמי מבואר שמעשה זה לא היה בארץ ערב אלא בארץ ישראל, ובגליל, וערב אינו אלא שם מקום. אולם לקמן בפרק כ״ב (קמ״ו ע׳יא) נטה רש״י לדל מאיזה טעם כמוס מפרוש זה המתאים לדברי הירושלמי ופירש שם בנגוד להם שערב הוא שם מדינה, ובבר תמהו המגיהים על סתירה זו, אלא שרנילין לתפוס לשון שני עיקר בעוד אשר באמת לשון ראשון עיקר, וכדפרישית. ואין לדמות זה