Jeschurun · 1921-03-01 · Heft 3-4 (März 1921) · p. Seite 32

הספרות העברית החדשה וקברניטיה יימראל! — ובו ברגע אתה מרגיש את עצמך מוקסם בחבלי־־קסמיו, וכאב וקצף זה נעצרים עמוק בתהום נשמתך ואין אתה יכל להעלותם על שפתיך. מוכרח אחה!1שנאו, ואין אתה יכל למותו; רוצה אתה לנדותו, אבל אין אתה הפץ לדחותו. אחרי כל להגו הארסי כלפי מעלה אתה נשאר דבוק בו, ומתיך בושה בעל־* כרחך אתה מודה: הרי קורבה נפשית וגם קרוב לבבות יש כאן ... מה היא הסבה? הוי אומר: שתוף מקור. האפיקורסות של ב. היא יהודיה בשרשיה ובענפיה. היא נובעת מאותו המקור הנפשי, שממנו הדת מונה ומתפרנסת — מתהום ההתרפקות והגעגועים הנפשיים. אמונה וכפירה לא תמיד הם דבר והפוכו. יש אמונה, שאינה אלא כסירה — כפירת האדם בו בגופו, שלילת עצמותו, ותור על עצמו; ויש כפירה שיש בה מהאמונה ואין בינה ובין הפקרות שחצנית, שאין בה אלא פריקת־עול כלבד,־ ולא כלום. אין אמונה שלוה ורווית־רצון באה להעיד, אלא על ריקות פנימית וחוסר מחשבה. ההתבטלות בפני רשמים חזקים, שהם תקיפים מהכשרתו הנפשית של האדם, ניטלת מעצמותו את מעוזה. הוא הולך ונסחב, הולך ונלכד ע״י השפע מחוץ, המשפיע על הושיל; רצונו נעשה רצוץ ושבור ואין הוא יכל להתקומם או למהות. מאמין הוא, לפי שהדל אונים הוא לכפר. אמונה כזו אינה ראויה לשמה, אין זו אלא העדר הכפירה, ואינה יבלה לשמש מקור לכה־יצירה. האמינה השלמה, כלומר הדתית והיוצרת, זו ששמה הולמתה, דרכה בסער. היא באה מתוך שפעת כח ועז מוסרי. אין אמונה שכזו מצב נפש פסיבי, אלא בטויה הנמרץ של אקטיביות נפשית, היוצרת וכובשת; אינה בבחינת נכנעת ונשמעת, אלא גוזרת ומכריעה, מחיבת ומכניעה; אין היא באה לאחר שחדלה הכפירה בלבו של אדם ופסקה חיותה, אלא היא קודמת לה או באח עמה, עולה ומבצבצת מתוכה. כלל אמרו חכמים: אין אמונת בלא כפירה, ואין חיוב שאין עמו שלילה. מאמין אמתי הוא נם כופר לחצא־ן — משתחוה לאל ומשמיד את האליל, בידו האחת בונה מ!בח ובשניה נותץ במה. ומכאן אתה למד שחנגוד הרב שבין המאמין לבין האפיקורס גדול איפוא לעין, הרואה אותם בצורתם הנגלית, אבל לא למסתכל בעין בוחנת בקמטי נפשם ובמקור מחצבתם. באפיקירס אמתי הכתוב מדבר, ולא בפורק עול. ב. הוא אפיקורס דתי; האפיקורסות שלו נקנתה לו לא על ידי קריאה שטחית בספרייימינות, אלא באה לו מתוך יסורי־הנפש ועלתה לו בקרבנות מרבים. כשחודרים לתוך יצירתו, מרגישים במלחמה הפנימית הקשה, בהתאבקותו, בפרכוסי נפש דואבת, כל מלה ומלה טבולה בתמצית דמו, זהו אפיקורס אמתי, שלפנים האמין ועכשו בפד, שהיתה לו אמונה משכבר הימים והיא מתה זה עתה לעיניו, והוא הרגיש בצער גסיסתהופרפורי־המותשלה; זהו אפיקורס מוסרי, אפיקורס יהודי — באפיקורסות זד יש הרבה מן הרוח, שמחיה את האמונה; הריהו עומד עדין על באר הדת, בוחש ברנליר ומדליה את מימיה, ולפרקים מרכין את ראשי, דולה בפיו וטרוד, את צמאונו.