Jeschurun · 1921-03-01 · Heft 3-4 (März 1921) · p. Seite 33

לג הכפרות הזכרית החדשה וקברניכיד, S3 על הקורא החרד עושה רשם הפתוס המיוחד של ברדיצ בסקי. מרגישים ט־ד, כי אדם זה לא עלה על הבמה הספרותית, כדי ,,לחוות דעתו הרמה", אלא נדחף דחיסה עצומה ע״י כח פנימי. האש, העצורה בעצמותיו, הפליטה מלים מפיו; דבריו עוקצים1 ודוקרים את הנפש, מיידים, שלא מתוך קלות דעת וזחיחות הלב דבר מה שדבר. ב. אינו נמנה על הסופרים, השוקלים את דבריהם בטאזני־־זהב. בשעת דבורי הוא עוצם את עיניו וממטיר אש ונפדית, ואינו שם לב כלל וכלל אל השומע, ואינו הש על רגשותיו היותר נעלים של זה. למה הוא דומה באותה שעה? לקלחת רותחת, מרתיחה ומפעפעת עד שפג־ חומה. ב., שבדעוודו התרחק כל כך מן היהדות הדתית, הנהו עושה בסגנונו ובסתום שלו רשם של מוכיח דתי, העומד בשער ומעורר לעבודת הבורא. ויש שנדמה לך, שגם במלחמתו מד הדת הרבה מן הדתיות יש בו. לא הדת נפגמה בעיניו, אלא האדישות של מחדקיה נמאסה עליו. הדת, שתחלת ביאתה לעולם היא בכח וגבורה, הנה היתד, לסימן החולשה, מקים לנשים זקנות להתגדר בו. ״קול ד׳ בכה״ — פסוקו החביב של ב. המודד מבטן ומלידה, מתפרץ מטבע הויתו. לא הכפירה אצלו העיקר, אלא המרידה הכרוכה אחריה; הוא שונא את המנוחה ומתעב את הקפאון. משקץ הוא את הזיוף הנפשי הפנימי, ואותו הזיוף מוצא הוא דוקא לא אצל הזקנים, שחטאם היהידי חולשתם וזקנתם, אלא בצעירים נבורי־ המחיר! ובעלייהמהפבה. בספרו "מעירי־הקטנה" הוא מעביר לפנינו תמונה מול תמונה — את רחל הזקנה, בעלת אידאלים, שחיתה בהם ומסרה את נפשה עליהם, וכנגדה את העלמה המודרנית, המבקרת תדיר את האספות הפומביות, מוחה כף ומתלהבת וכל זה אינה אלא עגמות של בתולה, שהגיעה לפרקה; את שמואל האפיקורס, שהוא נלהם כעד משאת נפשו לשמה, לוחם בכל לבו, ולעמתו את שמואל הנבור הלאומי, שהנהו שקרן וצבוע (ראה ספרו הנ״ל). שנואה עליו כמות הדמגוגיה, המהלכת זקופה וכובשה את הרוחות הנבערות, אותה הדמגוגיה המודרנית, שהעם משמש לה כלי־ משחק לאמבציות איגואיפתיות, לקומבנציות פוליטיות בלבד. אין הוא מהבב את הנחשלים ואת המפגרים, פריסי־המציאות ונזירייהחיים, ועוד יותר הוא בוחל בהפרזה הפטפטנית, שמתאמית לפתר את שאלת כל השאלות בהבל פיה, בעוד שהיא ריקה מכל ידיעה ונבוכה מכל רגש אחריות; מתעב הוא את הפתוס המזויף, שבגבורתו על המיטינגים ובהשפעתו על המחות הקטנונים הוא פוסע כרגל גאוה על ראשי החושבים וההוגים. מענינת ביהוד התיחסותו של אפיקורס זה אל ספרותנו העברית החדשה, אותה הספרות, שמרגע צאתה לאויר עולמנו התחילה במלחמה נגד הדת ועדין- היא מחזקת בשנאתה• אליה. ״מה עלתה לספרות העברית החדשה״ — שואל ב. בספרו הנ׳־ל — ,,שאברה לה ההשפעה, שדרתה לספר הישן, העתיק המקודש? חם־ון נשמה״. . . אנחנו