Jeschurun · 1921-03-01 · Heft 3-4 (März 1921) · p. Seite 34

34 הספרות העברית החדשה וקברניטיה לר משתדלים ליצר ספרות, במו לבל העמים, אבל ליל ספרות יש שרש נשמה מיוחד, וכל גידיו המה אחוזים ושיבים רק לעמם ומולדתם. ולספדותנו החדשה אין שרש ואין נשמה . . . דוקא הספרות העתיקה, ואפילו הספרות הרבנית, היתה ספרות חיה, כי היה לה מגע עם נימי הלב החי וינקה מתהום הנפש. עבשיו הספרות נכתבת בדיו לבן שאין לו צבע . ..״ הקורא הפשוט עומד משמים למקרא הדברים הקשים האלה. הרי הם חותרים חתירה עמוקה תחת יסודות כנין ההיכל.החדש של הספרות המודרנית, הבנין החדש אשר בוניו ומיסדיו עמלו להקימו על "משואות׳־ הבנינים העתיקים שלנו. אמנם כן. הדברים האלה יצאו מפי ברדיצבסקי. זה האיש, שנסה את המאמר: לא ליבני אינש בייכנישתא אהריתא עד דסתר בי־־כנישתא... אותו ברדיציבפקי, שהנהו בכבודו ובעצמו לא רק אהד מ״הבהנים הגדולים,׳, המשמשים במקדש הספרות החדשה, אלא אהד הסוהרים, מחריבי המקדש הישן, האיש, שיעץ לפוצץ בכשיל ובילפות את ה״הר״ וכל אשר צומח עליו. .. (לשונו בקירוב באחד ממאמריו). ברדיציבסקי, שבתור' פובליציסט עברי התחיל להשמיע את קולו מעל במת־הספדות החדשה ולדון בפרובלימות אנושיות כלליות — הוא הדאיבו;, שנכנס אל עולם המחשבה המודרנית, הציץ ראשונה בנבבי־הרוח הכלוא וחור: ממסגרותיו, הציץ ונפגע בדעותיו היהודיות, על פי הוכו, טיבו וטעמו נשאר ב. מה שהיה — תלמיד ולחיין. ה״אמרות המפוצצות" שלו, אשר כונן נכד כל מה שלמד בישיבה, אינן אלא פרי התמרמרות, תוצאת- ההתנגשות בין מה שקלטה רוחו מן היהדות ובין מה שספגה מן החוץ, וסך־הכל של ההתרוצצות בי; ולוז׳ין וברסלוי. את "האפיקורסות החבלנית׳־ שלו רשאים לזקף על חשבון "מצב־המלהמה", שבו נמצאת תמיד נפשו האי* שקטה, מבלי מצא אף רנע מנוחה ... דעותיו הפילובופ־ות על מהות היהדות וערכיה נותנות עגין יותר למחקר פם־הילוגי. בעיקר הדבר אין ב. פילוסוף בעל השקפת־עולם מסוימה ומוצקה. על פי טבעו הנהו משורר־־מחפש. מזגו "הם" יותר מדאי עד כדי עיון מפשט קר. הפילוסופיה שלו אינה אלא שירת בת־הרגע ולעמת זאת הפובליציסטיקה שלו היא צעקה ארבה אחת, צעקת "המחפש הבודד•׳, הנושא נלמוד על שכמו את סבל מלחמותיו וספקותיו. אין בידך טעות יותר גדולה מלדון על ב. עפ׳־י הדברים, שהוא משמיע בקהל. עכ״ם שייך הוא לסוג האנשים שמזלם — מזל טרגי — גורם להם להיות אי-מובנים לשומעיהם, ולשונם כמו נתנה להם אך ורק להעליט את הגיונותיהם, להעליף את הרהוריהם, לכסות את מחשבותיהם. אבל מבעד לשכבה העבה של הקליפות הספרותיות החיצוניות בוקעת ועולה אלינו לפעמים בת־קולה של נפש יהודית הומיה זו. מטים אנו אזן ולבנו נטוג, כאלו היינו שומעים את קול נשמתנו אנו מדבר מתוך גרונו של האידיאליסתן איש־הרוח, אשר בנפתוליהם ועטים של "מזלות נעלמים״ היה לגדול שבטנדינו. בשב. דן בדברי־רוח אנו עושים את אזנינו כאפרכסת— ובן דרכו תדיר: פותח הוא בגנות ופתאס הופך את פניו ונעשה לשליה צבורנו, ולפרקים — הננו הקהל היחידי, העונה אחריו "אמן". דבריו המובאים לעיל ודאי