Jeschurun · 1921-03-01 · Heft 3-4 (März 1921) · p. Seite 35

לה הספרות העברית החדשה וקברניטיה 3fr שאינם זמר לכבודה של הספרות החדשה. פוגעים הס קשה כעצם הויותה ויורדים לחייה. אבל אנחנו, שיחדו עמו ישבנו על ספסל בית־המדרש ולילות כימים בלעו במחיצת הספרים הקדושים, אנחנו "בנייד,ספר" יידעיס להעריך כראוי את סמיות־העץ וטמטום־הלב של "חכמי־ישראל" העברים המודרנים.שלנו, העומדים ומכריזים, כי עתידים הספדים הדקים והמהודרים לרשת את מקומם של הספרים העבים ומבוסי־ אבק. מי יודע? אילי הלכה כמ״ד "עתידה תירה, שתשתכח מישראל" ועתידים הספרים הדקים והמהודרים לבא במקומם של העבים, מבוסי־אבק, אבל רק במקומם בארגזים בלבד, ולא בלב. שום בח שבעולם, אף של הרשות, ואף של מליוני־י מצינטים, לא יהיה בידו לתת לסם־ות החדשה אתהקסם־הצודה נפשות, שהיה לישנה. לא יועילו כל הגרופים וכל הפצויים שבעולם, בנדי לפשט את הטרוניא נכדה שבלבנו, לב בני־יהספד העתיק וחניכיו. מהו הדבר המבדיל בין הספרות החדשה ובין הספרות הישנה? כלום יש באן רק הבדל בין קדש לחול? אחד־העם כב• ישב על מדוכה זו והשיב תשובה עפ״י דרכו. ב., שבנוגע להרגשת הלב העברי הריהו קרוב יותר לאורחא דמהימנותא, הביע את המלה הנבונה: הסרוךנשטה! — -הספרות העתיקה ספגה לתוכה את דם התמצית שבלבנו, והחדשה "נכתבה בדיו לבן שאץ לו צבע״.. ההבדל הוא איפוא פשוט: זו היא שלנו וזו אינה שלנו עפ״י תכנה ורוחה אלא עפי• י השם בלבד. לא האפיקורסות שבה, כדעת רבים, וגם לא הסר העיון המחשבתי, כס* סברת אחדי־העם, מעכבים ע״י הספרות החדשה, שתהא ממצית ומקובלת, אלא חוסר המקוריות שבד, בלבד. הספרות העברית החדשה כלה תרגום מן הספריות האירופאיות. אפילו הספורים העברים, העוסקים בתאודי־החייס המיוחדים שלנו ומצירים טפוסים ■עירייס מקוריים, אינן אלא תרגום. מובן, שאיני מתכון בזה לתרגום במובנו המצומצם, אלא לתרגום יצירתי. *) היצירות של הספרות החדשה איגן נובעות מן המקור העברי, אלא הן פדי ■בשרוךההסחגלות של עפנו; ודק הודות לכשרון זה, ששפרותנו החדשה מצטינת בו ביהוד נדמה לנו גי יש לנו ספרות מקורית; בהעריכנו את המקוריות של איזו יצירה שהיא, אין אנו נזקקים לאמת־המדה של האמנות, טיבה ואיכותה. זהו דבר שנכשרק ונכנס בתהום המשפט של האמן ד,־וצי. היא לבדו מומחה לדון על מדרגת הכשרון והטעם ולחלק ציונים: משובח, בינוני, גרוע. אבל גם הקורא הפשוט בעל האי.סם*נקט הטבעי רשאי לחוות דעתו ולהביע את יחסו אל הספר הקרוא. הקורא מן הדור הישן, כשהיה לומד בספרו, לבו הזדעזע והיל ורעדה אחזו את מיתרי־* נשמתו, והקורא החדש משתעשע בספרו ונד,נד, אמנם מקריאתו, אבל לבו נשאר קר;בקרח. אף זיק של התלהבות ואף רטט של געגועים לא יניעוהו. ברם ודחם הטשונה הזה של בני־הדורות אל הספר החדש ידוע הוא ואומר: דרשני. — *} ראה *על הפיק״ סאמד I צד 13.