Jeschurun · 1921-03-01 · Heft 3-4 (März 1921) · p. Seite 37

הספרות העברית החדשה וקברניטיה לז חזקים, שאיי! האחד מהם יכל לא לכבש ולא להכבש. מצד אחד רוצים אנו להיות יהודים, אלא רוצים אנו להיות דוקא יהודים היים, אט רוצים, שהיהדות שבקרב נפשנו לא תעצר בעד מהלך התפתחותה הטבעית, שהיא בעצמה העשה לבה יוצר ומניע בחיים. ובאותה שעה אנו עומדים ותמהים: מה זאת יהדות? והיהודי המודרני קורא כספר ומסתכל במציאית ונדמה לו, שיהדות היא כל מח שמתנגד אל הדדים, בל מה שנדחה ונפסל על ידיהם. וכאן מתהילה הטרגדיה. כ. הוא הסופר, שעמד על כל עומקה של טרגדיה זו ונתן בטוי לטרגדית־עס עתיק. שהלך נדרכו הסלולה אלפי שנים ועכשו פגר מלכת. מנהיגיו, כביכול, מושכים אותו לכאן ולכאן והוא עומד ותוהה, לפי שבבר פנה אמונתו ופרחה נשמתו... ודאי, שתנועת ההשכלה בשעתה הריהי תולדת המבוכה הרוחנית ובל דבריה ושאיפותיה אינן אלא בטוי להתעוררות החיים, שקמה בלבבות. אבל המשכילים עצמם הסרה היתד, להם השקפה ברורה על החיים ועל ההשכלה. לפי דעתם, המנהגים הדתיים והחומרות של השו״ע מתנגדים לאנושיות ולהשכלה ותוך כדי זד, שכחו שני דברים: ראשית, כי כל אלה לא באו לט מן החוץ, ולא פוסק זה או פוסק אחר יש בכחם לגזר על עם שלם גזירות, שאין להן כל שרש ברוחו ושום תקף בנטיות נפשו ן ושנית, בי החומרות והמנהגים עוד לא אבדו להם בעיני הדתיים החיות והרעננות, הליח והריח שבהם; בעיני ההפשים בלבד הריהם הם דברים שאין בקרבם רוח ונשמה, וא״כ לא על החומרות והמנהגים בלבד תלונתם, אלא על הדת בכלל. אבל הדח היא אהת הפרובלימות הבי קשות של האנושיות, ואף פלוסופיה מודרנית אינה יכלה לעבר עליה בשתיקה ולפטר אותה בבטול בעלמא. והלא זה היה סוד חולשתם של המשכילים: הם נלחמו ברמ״א, בהיי־־אדם, בקצור שו״ע ולא הבינו כי הללו לא היו אוזורפטורים, אלא נביאי רוח העם. ואם הרוח נראה להם למשכילים צר ומצומצם, היה עליהם להראות על אופקים יותר רחבים. הבה נראה מה הציעו הם לעם חמורת ההגיון התלמודי? את למוד הדקדוק! ובמה הם רצו למלאות את חללה של הדת החרבה? בהלצות וחדורים או במחאות וצווחות גרידא . . . והעם ראה, ני יש לו הפעם דין ודברים לא עם נביאים חדשים, אלא עם אנשים נבוכים, שבלכתם לא מצאו בעצמם את דרכם בחיים ועוד מרהיבים עז בנפשם להיות מנהיגים, ולפיכך התיחס להם העם בבטול, ולפעמים גם בשנאה. הוא ראה בהם לא מורים, אלא לצים. ואולם אותו הקרע שבלב היהודי המודרני משעה שעזב את הומת ד,ניטו ויצא לרחובה של עיר שמחוצה לה, עדין בעינו עומד והוא ישאר ,,קרע שאיט מתאחה" בל זמן שלא יעמדו על טבעו ועל שרש עשיתג לא הדתיות הטופרזה היא האשמה, אלא הדתיות המצומצמה. השו״ע מעיק על הרוח המודרני לא בשביל רבויו, אלא דוקא בשביל קיצורו, לפי שבמצב ההתפתחות המתקדמת בהוד,, מצעו קצר מד,שתדע על כל מראות החיים וגלוייהם השונים. כשהשנים היו כתקונן והדת היתד, עדין חיה בלבבות, היא לא היתד, מורגשת כ״אבן־־נגף" בדרך־ההיים. הכל היה נעשה במאמרה, והיא כעצמה היתד, ליוצרת חיים ומחדשת ברוהד, תמיד מעשי יום־־יום. שלטונה לא