Jeschurun · 1921-03-01 · Heft 3-4 (März 1921) · p. Seite 40

40 החני,־ תעברי והדת מ -בכלל כספר החתום, אלא עהיא ורק היא היסוד החזק, אותו העמוד התוך, עד,דת יכולה וצריכה להשען עליו, והנהיגו בבתי ספריהם את השפה העברית בתור למוד של חובה וכהרבה בתי ספר גם בתור שפת ההוראה, כי ראו בהשפה אותה הסגלה, אותה התחבולה, אוחו הצנור, שאפשר בעדו להשפיע לילדינו את התירה בכמות גדולה, הקהלה הברלינית, שמודמרת להיות שומרת על הדת ואפטרופסה, הקהלה הזאת, שרק מפי הדת היה, כי אלמלא הדה, לא היה לה על מה להשען, הארץ היתד, נשמטת לגמרי מתחת רגליה והיתה נשארת תלויה על בליפה, אותה הקהלה מתיחסת בניגוד גמור להשפה העברית ומסתפקת בבת* ספריה במין למוד שלא שערו אבותינו, באיזה "קטביזם" שקראו לה דת, ופהק־ם את העמים בקופ-ם הללו, מה הס מלמדים דת, גם לנו דת, והיא מפטמת ומטמטמת בו את מוחותיהם של הילדים. -בראשונה אמרו: ,,על שלשה דברים העולם העברי עומד: על התורה ובו׳" באו חכמי ברלין והעמידו אותו על אחת: על קטעי תפלות מתרגמים ופסוקים ידועים על פה, שהילדים חוזרים ושונים עליהם באופן מכני, קר דבש בלי שום חום פנימי ולהלוח .כל שהוא. לא תמצאו פה אותו הניצוץ בעיני הילדים, אותה שלהבת אש קודש היוקדת וחודרת לתוך רמ״ח אבריו ושס״ה גידיו של הפעוטים ומחממתם, אלא קור, קור נורא שורר בין כתלי בתי ספר אלה, קור המקפיא את הנשמות הרכות של הילדים. ולמוד קד ויבש כזה, לא לבד, שאיננו מחבב את הדת על השומעים הקטנים, אלא ממית עוד את הרנש הדת הטבעי, השוכן עמוק בלב הילדים, שיטה זו, לא דיה שאיננה מועילה להרחיב את ידיעת היהדות, אלא עוזרת הרבה להשכיח את היהדות. יהדות כד, שאין בעולמה אלא קטעי תפלות מתרגמים שחיש נשכח תרגומם ונמחק מן הלב ובתי כנסיות, שד לבוא שמה לראות ולראות (לא ח״ו על מנת להתפלל...) פעם לשנה, יהדות כזו אין בכחה לפעול הרבה על הנשמה הפיוטית של הילד, ואינה מכה שרש בלבותיהם הרכים של ילדינו. ואין חדוש כלל, שהילדים עם הושם הבריא אינם מראים חבה יתירה לבתי ספריה של הקהלה, ואינם באים ■שמה לבלוע סם דת כזה, שמושיטים להם שם על חודו של סכין. ועובדה היא, שההורים אינם שולחים את בניהם לבתי ספר אלה, ואלה ששולחים את ילדיהם שפה מב״אין ברירה", הילדים בעצמם מתחמקים ומשתמטים מהם אחד אחד ומספרם הולך הלך ודל, באין התענינות להלמודים היבשים והקרים, עד שהמורה עם תלמידיו מונים ל״מזומך שלם, ויחד אפשר להם לשיר את השיר העממי הידוע: ארבעה אחים היינו, יהד משכנו במחרשה, אחד הלך מאתנו ונשארנו שלשה ... ומנהיגי הקהלה יושבים להם להנאתם, רואים ויודעים את כל זאת, יושבים שם ודנים: על החיים ועל המתים, ואין איש שם על לב. בונים וטיפים בתי כנסיות -לשם ולתפארה ואינם חפצים לראות את החורבן הנורא השורר בהם פנימה. חסרה