Jeschurun · 1921-03-01 · Heft 3-4 (März 1921) · p. Seite 47

סז מזכירי; יציאת מצרים בלילות 47 מברך ונו׳) הניע התנא לדב־ על הידיות, למה במשנה ה׳ יסוב דבורו אחורנית לשוב ולדבר שנית על ענין ק״ש עצמה?־ הלא נם בתיך הברכות מזכירין היציאה? (לסי נוסחתנו באמת ויציב "ממצרים גאלתנו ובו׳ עד פדיתנו" ובאמת ואמינה "ויוצא את עמו ישראל מתוכם להרות עולס"). והנה יש לנו ברייתא ישנה כתוספתא דברנות פ״ב, ונמצאת נ״ב בירושלמי א׳ ו׳ ובמדרש רבה על שמות י״ד ל״א, המביאה דבר זד. מן האפשרות אל הנראה לעין. נוסה הביייתא הנ״ל בך היא: הקורא את שמע בבקר צריך שיזכיר יציאת מ צ ד י ם ב א מ ת ו י צ י ב, רבי אומר צריך להזכיר בה מלכות, אחרים אומדים צריך להזכיר בה קריעת ים פוף ומכת ככורים, דיב״ל אומר צריך להזכיר את כולן. ובשמות רבה מוסיף עוד: ואס לא הזכיר אין מחזירין אותו, אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים מהדרין אותו, שנא׳ למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. ומי לא יבין וישכיל כי חכמינו דל הקפידו על כך להזכיר גאולת מצרים בתוך ברכת נאל ישראל? דק בזאת נסתפקו ונחלקו, אם חיוב זה שייך נם כאמת ואמונה שהיא ברכת הכאולה של ערבית, כי משני מעמיס עלה הספק כזה, הן מענין היציאה אשר לא היתד. בלילה במכת בכורים וכקייעת ים סוף כי אם בעצם ד. י ו ם , הן מלשון התורה המדברת תמיד על יום היציאה, כמו: "זכור את היום הזה", ,,למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל י מ י חייך". אך לדעת ראב״ע לא הי׳ ספק בזה; הוא הבין והכיר כ* בכל עת ובבל שעה פן הנמנע להודות ולהתפלל אל נואל ישראל בלי להזכיר הגאולה ראשונה אשר עשתה את ישראל לעס ה׳. וחכמי הדורות לפניו ובזמנו לא קבלו את דעתו בזה מן הפעמים הנזכרים, עד שבא בן זוטא ודרש מכל ימי חייך, כי נס הלילות בכלל. ומאז והלאה נקבע לחוב להזכיר י״מ גס באמת ואמונה, עד שבעת סדור המשנה בבר סתם המסדר ושנה: מזבירין י׳יט בלילות. ועתה יכינו נא הקוראים הנכבדים איך פרו כל הספקות וכל הקושיות בבאור משנתנו. הלא רק בהזכרה עסקינן, ר״ל בהוספת איזה מלות תוך ברכה גדולה. נם לא על פרשת ציצית ידבר התנא כי אם על הזכרת "יציאת מצרים" כפשטות דבריו, וראב״ע "לא זבה" באמת לשמע ההזכרה הזאת באמת ואמונה עד שדרשה בן זוטא. נם אין עוד שום סתירה בין משנה זו והמשנה בסרק ב׳ השונה כי "ויאמר אינו נוהג אלא ביוש". ואף בנוגע אל סדר הדברים בפרק זה הכל יבא על מקומו באופן היותר נאות, כי מברכות של אחי ק״ש תנא סליק במשנה ד׳ ובהן מסיים במשנתנו.