Jeschurun · 1921-03-01 · Heft 3-4 (März 1921) · p. Seite 53

שתים שהן א 58 נ3 שהם הולכים ו״מתחדשים בבקרן של מלכויות" (חדל), עולים ובאים בכל בוקר של תקופה הדשה ובאזני כל אדם הם מצוחים: דרשונו. .. דרשונו וחיו - . . בי אייאפשר לו לבן־רוח לחיות חיים של שלום פנימי עד שלא תתן לו נפשו דיךוחשכון חדש', או לפחות: מחודש, על צדדי השאלה העולמית הזאת ועל תשובתה בכל צדדיה: אותה השאלה הגדולה על הגבלת ההחומין בין האהבה והאיבה, בין הדין והרחמים, שבארבעתם נברא העולם ובארבעתם האדם חי. אין לך שעה השובה בדברי ימי העמים שלא תשמשנה בו בערבוביא ארבע מדות הללו. ביגז רחם נזכור וברחם רגז נזכור ... ואין גבול להן ואין מוצא. בל דור ודור מביא חומר הדש להקמת השאלה הזאת ועמו בא גם מסול חדש לברורה ולפתרונה. " אף אנו ביהדותנו שונים שתי משנות מאז מקדם, רחוקות זו מזו במראית פניהן וקרובות זו לזו בקביעות מקומן, כי שתיהן בשפר אחד נאמרו. האחת: ״אשרי יושבי ביתך״... או: ״אשרי תמימי דרך״'... או: "אשרי כל חופי בו״... והשנית: — רק גרסא אחת יש לה — "אשרי שיאחז ונפץ את עולליך על הסלע!" אתמהה! שני הפכים הללו כלום תורה אחת למדתם? כלום שכינה אחת בם? כלום עם אחד ספגם אל תוכו? והיהדות משיבה: כן. ״נתט מרועה אחד״... ויתר על בן: רק מאחד! רק אותו העם אשר הרגיש ראשון בהסטוריה כי "בל האדם כוזב" ואשר ישב לו מן הצד בימי סערות עילם ואך תמה ותהה בסתר לבבו: "רבונו של עולם! למד. רגשו גוים ולאומים יהגו ריק?!״... רק אותו העם שבחביון רוחו שמע תמיד קול שחוק חשאי אשר ישחק אל מסתתר על תעלולי בני חלוף... רק ל ו הרשות, רק לו גם ה חובה, רק לו גם ההכרח ההסטורי להעמיד במשפט כל עריצי ארץ "ולדבר אלימו באפו ובחרונו לבהלמו". רק לו ולא לאחד! שהרי נוח לעולם בחרונו של זה טב,,אהבתם" של אחרים... כי זהו חרון־אף שאין עושה רושם. צאו ובדקו בכל בתמי הדמים שדברי ימי העולם מלוכלכים בהם אם תמצאו ביניהם הרבה כתמים הבאים' מרקם היהדות, מרקמי השנאה והנקמה שלה, מידי מזמרי "על נהרות בבל". אולם יש טענות המטפחות על האמור; והיהדות, שאמתית היא, אין חפץ לה שישתתמו בסתימת דחוי כל־שהו. נשמען: ש מ א לא נכשלה היהדות באפור שפיבות־דטים משום שלא היה סיפק בידה להגיע לו. אולי לא לנו הצדקה הזאת, בי אם לגלות... ידוע מהשנאמר: "יהודי