Jeschurun · 1921-03-01 · Heft 3-4 (März 1921) · p. Seite 55

שתים שו![ אחת 65 "ששסף את אגג לפני ד׳ בגלגל״ (שמואל א׳ ט״ו ל״ג) — ממשמע שלא מתוך נקמה פשוטה עשה מה שעשה ולא לפני האדם יובא מעשהו למשפט כי אם ,,לפני ד׳"... אכל העם עצמו ומלכו,?ה המלך בן דלת העם, בן הצעיר בשבטי ישראל אשר תמהק הבריו על עמידתו במקום גדולים נעשה לפתגם ולמשל (ש״א י׳ י׳יא י׳ י״ב י״ט כ״ד) זאשר שמן משחת מלכותו לא הפריעתו מלרעות בקר בין יתר הרועים שבכפר אבותיו (שמואל א׳ י״א ה׳) — העם הפשוט ומלבו העממי לא נכשלו עם מלחמת נקמה זו בתוספת רציחה שאינה צריכה (כשם שנכשלו בה בכל דור תמיד כל עמי התרבות של אחפה הנאורה), כי אם נענשו בגערת נב־א מפני שעברו על ״אל תהי צדיק הרכה״... לא על שגדשו סאה רק על שמחקו סאה— על נפתולי הספקות שהיו בנפשם כשהיו רבים ודנים עם עצמם: ומה אם בשביל נפש אחת מביאין ענלה ערופה משום במה נפשות [של עמלק] לא כל שכן?" (יומא כ״ב: רש״י ש׳יא).. אשרי העם שככה לו! * עד כאן דברי הרב. אך הנה מזדקרת טרוניא, מצוחת ואומרת: אם כן אין לדבר סוף! בל בעל בעמו, בבל עם ועם, יכיר את עצמו חייב לשסף את אגגיו לפני ד׳. לאין דין ואין דיין להצילם מ־דו, בי ידמה להיות פטור מדיני אדם משוס שהוא עושה לשם שמים. אולם ראה זה פלא! דוקא אותו העם שממנו יצאה ראשונה תורה מסוכנה זו, תורת "עברה לשם מצוד," (נזיר כ״ג:) תורת טרור על עם שלם, תורת מחיה לשם תחיה, מחית עמלק לשם תחית ישראל — דוקא אותו העם "המסוכן" יצא מתוקן במעשים טובים, בחסד וברחמים במשפט ובצדקה, ומשספי אנשים לשם שמים לא פרו ולא רבו בו כלל. אבל אותן אומות כשרות, אותן שיות תמימות, שירדו וטבלו במים קדושים וקבלו על עצמם ועל זרעם מצוד, רבה של אהבת עולם, אל מול אויבים כמו אוהבים, רעים כטובים — מה זד, היה להן? מה זה קרה להן? איבכה נפלו משמים ארץ, ממרומי האהבה לשאול הלצה? אחרי רבוי דברים על האהבה המוחלטת, אחרי רבוי עסק בוזנמכת הרוחות על־ידי צומות סגופים ויסורים של "אהבה", אחרי בל הדברים הקדושים הללו כיצד קמו מתוכן דור אחר דור רבים ולא מעטים המטים עקלקלותם מארחות מצותם ומישספים אנשים עקב דת? תיובתא. אכן יש רע בעולם שאין לו תקנה אלא מחיה. ומי כמונו יודע את טעמו הנורא של הרע הזה, ומי כמוט זוכר בעל־כרהו, מפני שלא יתנו לנו לשכה, את כל אשר עשה לנו? "זכור את אשר עשה לך!... כי מרפידים ועד שושן ומשושן ועד צרפת ומצרפת ועד ספרד ומספרד ועד אוקרינה... "פרשת־זכור" ארוכה אשר תחרד נפש־אדם לשמעה. אך לא! לא תחרד עוד — בי נתהרשה... זוהי פרשת זכור על ןרע רוחו של עמלק שאינו כלה מאליו ואף לא על ידי אותו בעל־שם נפלא שיצא מתוכנו והלך אליהם "לגרש דוחות בדבר פיו"..