Jeschurun · 1921-03-01 · Heft 3-4 (März 1921) · p. Seite 56

56 שתים שהן אחת נר כמה שלא תהא האמת מרה רק היא מ ר א דעלמא ורק היא תביאהו סוף סוף לידי תקק, היא האמת הנוראה אשר לא נרתעה תורתנו — תורה העם והשלים — מלהכריזה באזני בני עמה: "ובערת הרע!"." (דברים י״נ י׳ ועוד). אמנם לפי דרכי היהדות הגיע דין־יסודי זה לבחינת "הלכה ואין מורין כך. צדיקי ישראל האמתיים חייבים להשתמט ממנו בכל עת ולא להביאו לידי קיום; ואם יש אשר מקימים אותו שלא בטובתם פעם אחת בדור מיד היהדות מזדעזעת ומטילד חשד באמתות צדקתם ("סנהדרין שהרגה אחת לשבעים שנה נקראת קטלנית"). כלוי קיצים מכרמה של האנושיות על פי רוב הוא נעימה על־ידי בעל הכרם עצמו. אלא שהיהדות אבירת הדעת הולכת לבטח דרכה ברוח, מודיעה בגלוי אח. הפרנצפיון שבדבר, את האמת שאין לה הופכין: "ובערת!" אם מנעימה היא בזה ללבן ■צל תמימי־החלשות או משברתו בלי רחם, אם תובל בזה לידי השד נורא או לא תובל, אם יבנוה משום זה בשם ש י ל י ק שלא היה ולא נברא או לא יכנוה, אם יוציאו על בניה עלילת דם בכל עייב פסח או לא יוציאו — אחת היא לה! ״שלה אורך ואמתך המה ינחוני״ — מתפללת היהדות הנצחית — ״ואל כל אשר ינחוני אלכה, מבלי הסוג אחור״ . .. אמר לו הקב״ה לטשה: כתוב! — והרוצה לטעות יטעה . . . (ב״ר ה׳}. * סיף סוף הלא צריך שישמע בעולם הד קולו של כרח־האמת המנבא ומודיע לרע שבאדם כי זמן בעורו עומד לבוא! אך מי הוא ההגון להשמיע את הכרוז הזר? כלום אותם מיוריסטים בני ארופה שרגשת רצחם רבה מהכרתם ואהבת עצמם גדולה מאמתם? כלום אותם אידיאליסטים שמחיר היי אדם פחות אצלם ממחיר שטרי ממון שלהם? . . . לא! מכריזים אחרים יש בעולם הראדם לבך יותר: בכל •שנה ושנה ביו® השבת יפלפני הפורים מתכנסים יהודים בשרים, מאמינים בני מאמינים, רחמנים בני רחמנים, עניי לב ונמובי רוה, שאינם יכולים לפגוע בכנף זבוב שעל הקיר ואינם יכולים לשמוע קול צעקה •פלא כדרכה, שנכונים לנפול ולהתעלף למראה מפת דם אדם, נעלבים ואינם עולבים, נהרגים ואינם ,הורגים, עושים מאהבה ומרוצים ביסודי® — מתכנסים יהודי גלות הללו לתוך בתי תפלתם, עושים אזן כאפרכסת לשמוע את קול ה״קורא" ולקיים בבונת הלב מצורדעשה מן התורה: לזכור את הרע שבאדם ולהחליט •שהוא צייך להמחות. ובתרגום־לשון: זו אספת רבולוציונרי־עולם המוציאה רזולוציה רדיקלית עיל דבר טיור נורא ואיום. אולם מה הם עושים אחר־ קריאתה של ה״יזולוציה" הזאת? כלום קורא כלי אחד בקול זעף גדול: אי הרבי, אי, הרבי, חרב נוקמת? חרבי לי תנו!