Jeschurun · 1921-03-01 · Heft 3-4 (März 1921) · p. Seite 57

נז א ה n לא, רבות*. אספה זו בשבת היא הלה וחרב באותו היוםמוקצה ה־א מהמת מאוס, אסורה בטלטיל ובהזזה . . . •ש:! אמ־ו חבמיו ׳של עם הנעש והזעם, עם הרחמים והקצף: "לא יצא אדם בחרבו בשבת, *שלא תכשיט הוא לו אלא גנאי הוא לי, שהרי הוא בטל לעתיד לבוא, כמה •שנאמי: לא ישא עוד גוי אל גוי הרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (משגה). * אמנס עתה, לאחר תשע־־עש־ה מאות ישל "שנות ראינו רעה", אין אנו זקוקים עוד לשמירה מעולה שלא נקום בידינו את נקמת דם עמנו השפוך. ולא מפני שננוח חכמינו במישנתם לא תאחז ידנו בחרב, לא מפני שבתוכי.אותד, בחפץ לבבנו לאתים!למזמין, בי אם מפני ׳שעשינו ממנה ׳שלא בטובתנו בלי נולה ונדודים . . . אספת המחאה בבית מדרשנו הישן שקורין בה פרשת זכור לא היתד, מסוכנה בשביל עמלק נם לו היתד, ידנו תקיפה עליו ונם לו היתד, אספה זו חלה באחד מימות החול בשעת שמותר לטלטל חרבות. עתה בודאי אין לנו בבל ענין זד, אלא משום "דרוש וקבל שבר" או משום "הלכתא למשיהא". אבל היו ימים •שנם בית מיירשנו ד,יישן לא ד,תניד לגמרי אל החרב, היו ימים שהסיף והספר עוד היו כרובים קצת אצלנו זה בזה. אותו רבי עקיבא ישש־ את שירת הטהרה בישראל אל קרבת אלדים נאצלה (יומא פ״ה:) ושהיה מצטער כל ימיו מתי תבא לידו מצות קדוש־השם ויקימנה, לא היה יושב ומצפה בראש מורד למיתה זו שהמיתוהו בה, לאותן משרקית ישל ברזל שתחבון בו, בי אם בשד,ניעה השעה לפי דעתו לאחוז בחיב ולצאת לשדה־קטל הכיר את עצמי ראוי והגון להיות נושא כליו של נבור־מלחמה (רמב״ם בשים חז״ל). ונם יש אשד בב־ת־המדרש הישן עצמו ננעצה החרב ואז סייעה את הסס־ להורות דרך בחיים (•שבת י״ז). מעטים הם מאורעות באלה בדברי יפי נדולינו — ובדין הוא שיהיו מעטים — אבל הרבה יש בהם בנדי להעיד על שווי־השקול בדעתה ישל היהדות, על כוון הדרך בין שני צדדיו של הנצה: דעת אלדים, אל רחום וחנון, מצד זד. — ודעת אלדים, אל נקם ושלם, מצד אחר . . . תורת החסד ודדחמים עם תורת הדין והקךב שתים שהן אחת הנה בד,יהדות, והאחת: דעת א לדי ס. הרבה פעמים נאלץ אדם לעסוק במר, שמאום לו מפני ך,:רה־ האמת המחיבו בנך. אבל רק אותו האדם שאינו נמאס הוא עצמו מן הממואס •שהוא עוסק בו, שאינו מתגנה הוא עצמו מן המגונה שהוא נטפל בו, בשר לעבודה זו. הוא'האדם בן־עליד. •שרק יהירים מעטים נמצאו במותו מיום היות אדם על האדמה. ואת סוד ד,דתם של מי־עליה אלה נושאת בחוכר. תורת היהדות. בזהירות רבה היא נזקקת לו ומכל משמר היא נוצרת אותו, מתוך ד,שגהה נפלאה על בני אומתה שלא יהא בל גדול שבד, קופץ בי־אש להתעמר בעטדת־עליה זו עד שלא הולמו•«*. אבל את האמת ד,מפשטה אענה מסתירה. לפני כל שדרית האומה היא קוראת ברעמאת "פרשת זכור" שלה ובו ברגע היא אום־ת עליהם מלהזיז את הדבם אף זיז בל־ש הו.