Jeschurun · 1921-03-01 · Heft 3-4 (März 1921) · p. Seite 59

חידושים והערות גט &ס כן קראו בני ישראל את המזון שניתן להם תמיד ליום אחד בשם מן. והא דסיית־ הש״ס קרא דוימן לרם המלך, ולא הייתי הפסוק מן התורה, משום דשם אפשר לפרש שם מן מלשון "מן הוא" כי לא ידעו מה הוא, ימו שמפרשים במה מדרשי המקרא, יע״ב מייתי קרא דדניאל דשם א״א לפרש בענין אחר. כ״ז. שאלה. בנימין דף ו׳ ע״א: עשינו עצמינו בבבל בא״י לגיטין מבי אתא רב לבבל מתיב ר׳ ירט־׳ ובר ע׳ תום׳ ד״ה מכי שהקשו על פירש״י דא״ב מאי פריך.ר׳ ירמיה, וע״ב סי׳ התום׳ פי׳ אהד. ומ׳יט קשה מנ״ל לדי ירמיה להקשות דילמא באמת הפי׳ בדברי ד״ה הוא כפי׳ רש״י דהא פשטא דלישנא דרב הונא משמע כפי׳ רש״י דאילו לפי התום׳ הדל למימר הורה רב בבל כא״י לניטין, ועוד קשה ד,איך מפרש י־ש״י קושית הש״ס, דודאי לא נעלם מעיני רבינו רש״י דלפירושו לא קשה קושית ר׳ ירמיה, ועוד קשה דגם במתני׳ פירש״י כל ח״ל קרי לי׳ מדינת הים בר. מבבל, זא״ב אף קודם שבא רב לבבל לא היה בבל בכלל מדינת חים. תשובה. דין ס״ש מו״ר כ״ס בחידושיו לניט־ן ליישב קושי׳ תום׳ ולענ״ד נראה ליישב פירש״י דר׳ ירמי׳ פריך שפיר, דהנה לכאורה קשה האיך קאמר רב הונא עשינו עצמעו כא״י מבי אתא רב לבבל, הא קיי״ל דדבר שבטנין צריך מנין אהר להתירו כדאמרינן בביצה דף ה׳ גבי כרם רבע־ דאי לאו דנמנה עליו ריב״ז והתירו היו צדיכין להעלות הפירות לירושלים מהלך יום אחד אף דדקר תקנה לא היתה אלא בדי לעטר שוקי ירושלים בסירות וטעם זה לא שייך לאחר החורבן מ״ם התקנה במקומה עומדת עד שהתירו דיב״ז בפירוש, וא״ב הכא נסי אף דהתקנה היתה משום קיום ומכי אתא רב לבבל היו עדים מצויין, מ״מ התקנה לא בטלה, דהא לא הותרה במנין. וצ״ל דמתחלה לא היתד, התקנה אלא על אותן מדינות שאין עדים מצויין, יע״כ נק־ט המשנה לישנא דמדינת הים, וכמ׳יש הריין שהם המדינות שבמערב א״י ושם לא היו עדים מצויץ, והוי כמו מים מנולין שמתחילה לא נאסרו אלא במקום שנחשים מצרין, וכמו מים אחרונים דמתחילה לא נתקנו אלא במקום שיש מלח י סדומית, ועל זה מותיב ר׳ ירט־׳ דהא במתני׳ תנא נמלי א״י ומשם ולהלן עד סוף העולם נאסרו כל המדינות וקתני עכו לצפון עד סוף העולם הוי הכל בכלל האיסור זא״כ הדרא קושיין לדובתא האיך התירו בבבל דבר שנאסר במנין, ומשני לבר מבבל ופידש״י דאיכא טעמא לה־תידא כלומר דלא תקנו מתחילה מעכו לצפון עד שוף העולם אלא באותן מדינות דליכא טעמא להיתירא וא״כ כיון דבבבל מצאו טעם להיתירא איגלאי מ־לתא דלא היתד, בכלל התקנה. ולפ״ז מתייק ג״כ למד, מייתי הנמרא דברי ר״מ עכו כא״י לגיטין ואפי׳ ר״ם לא קאמר וכו׳ למה לה כל האריכות הא מר״י מקשי שפיר ואי הוי משני אנא דאמרי כר״מ אז היה ימל להקשות ע״כ לא פליג ריס אלא בעבו אבל בבל לא. אמנם לפי דרבנו ניחא דלכאורה לא קשה כלל מר״י דהר דבר שבמנץ דאיכא למיטר תחילת התקנה לא היתד, אלא על המדינות