Jeschurun · 1921-01-01 · Heft 1-2 (Januar 1921) · p. Seite 6

המצב כמו שהוא 1 ולא ער, ואינו יודע לאן יפנה... מדגיש הוא א־ צעדי הגדולות המתרחשות ובאות לקראתו, אך אין ידוע לו א־זוהי הדרך שילך בה לקבל את פניהן.., אך האס גם לפנים ב־ש־־אל, בשנראתה לפעמים אתו דמית־אפשרות לסדר עליה לארצנו, היה ההמון הגדול עם גדוליו ומנהליו בראש — גדולי תורה וגדולי חיים — אובדי עצות ותועי דרך? הרי בלקוטיו של רבי יוסף בן רבי שלמת ן׳ דרגה כתוב לאמר: ,,שנת [ה׳ אלפים] קס״ט היתד, שנת יגון. יצאו התיעבים מצרפת לצבא צבאי וביום תשעה עשר באב היה שם הרג גדול. ונהרגו מן הערלים עשרים אלף ופן היהודים מאתים. ורבים נשבו. שנת ק״ע נעלה ענן כבוד הרב ר׳.אהרן בר משולם. שנת קע״א העיר ה ש־ ם רבני צרפת ורבני א נ ג ל א ט י ר א ללכת לתיך ירושלים. והיו יותי משלש מ א ו ת. וכבדם המלך כבוד גדול, ויבנו להם שם בתי כנסיות ומדרשות. גם רכנו הכהן הגדול רבנו יהונתן הכר; הלך לשם. ונעשה להם נס, שהתפללו על הגשמים ונענו. ונתקדש ימם שמים על ידם. שנת קע״ב היי ישראל [אשר בספרד] בצרה עצומה" עכ״ל• בין גזרה לגזרה, בין ה״א קס״ט שנת היגון ליהודי ציפת ובין ה״א קע״ב •מנת הצדה העצומה ליהודי ספרד, בימי מלחמות והרי רב, נסדרה עליה גדולה ימל שלש מאות גדולי עמנו לארץ ישראל! ד׳ שמואל בן ר׳ שמשין בעל הוספות שנץ ז״ל הוא שהוציא את הכרוז לעליה זו ואליו שטעו (ע׳ כרמולי). ולעומת עול־ צרפת באו גם עולי ספרד ונפגשו אלה עם אלה בארץ קדשם והזון לבם. הרי לנו מה שכתב בעת ההוא ״חלוץ״ ספרדי אהד כשנכנס לירושלים: "שם נפגעו בי מלאכי אלה־ם הבאים מארץ צרפת לשכון בציון ובראשם הרב ר׳ יוסף בר ברוך ואתו החכם ר׳ מאיר" (ר״י אלהריזי בס׳ התהכמוני מ״ו) ושם עוד: ״אלו הדברים ראוים להכתב,. כאשר ארשום מפי אדם אשר היה בארץ ישראל עם הרב ר, יהונתן הכהן מלוניל ועם ד׳ שמואל ב׳יר שמשון שהלך עמו בארץ גושן ועבי עמו במדבר ובא עמו לירוישליס. וזד, היה בשנת ק״ע" (שבט יהודה ד׳ הנובר צד קי״ב). לא מפלגות ולא פרוגרמות,.לא תעמולות ולא קרנות היו לחלוצי העליהההיא, לרבותינו בעלי התוספות ז״ל, בימי קדומים ההם, לפני חמש מאות שנה, שחיו נוראים יותר מימינו אלד, ושתנאי ההגירה שלהם היו המורים יותר מתנאינו אנו. גם זו היתד הקופה של מחרת מלחמה נוראה, מלחמת האלביגנזים, כפו תקופתנו אנו. ארוכה היתד, דרכם מארץ מגוריהם לארץ אבותם. את מצרים הרחוקה עשו להם לקפנדר־ה (וכבוד גדול עשו להם יהודי מצרים, עם ר׳ אברהם בן הרמב״ם ז״ל בראש, בעברם דרך שם), את מדבר פני שעמד בחזקת סכנה גדולה הוטל עליהם לעבור, עד אשר זכו לבסוף לעלות ולשכון בציון. הלא כל גדול בתורה בימינו אלה רואה את עצמו רק בתור ננס העומד על גבם של הענקים ההם, את דבריהם הוא לומד, בפרושי תוספותיהם הוא מעמיק, את.