Jeschurun · 1921-01-01 · Heft 1-2 (Januar 1921) · p. Seite 12

12 המעש לתעניות שבי וחמישי ושני מרדכי סוף מס׳ תענית: ותענית שלאחר הססח ושל אחר החג נהגו בבל תפוצות ישראל ולא הוי בתענית יחיד. והטור או״ח מזכיר התעניות ההן נסי׳ חפ״ט זתצ״ב ותקס״ו. והמהרי״ל אחר הל׳ פסח מרשים ג״ב הסליחות הנהוגות בתעניות ההן. וכבר אסרנו בי יותר ויותר אנו צריבין להזהר. לחלק כין שתי התקנות הנזכרות ושלא לערבן בדעתנו בשום אופן, בדי שלא נפל בקושיות אשר אץ להתירן בדרך פשוט וקרוב אל השכל. למשל, אם נקרא במס׳ סופרים כטקוס הנ״ל: "והתלמידים מתענים מ — ר״ל בחדש ניסן — שני וחמישי", ונחשוב בטעות כי נאמרה זאת על תעניות בה״ב, הלא תיכף ומיד נשאל: מאי לשק "בו"? הלא התעניות האלו הן אחר חדש ניסן? ומי שרוצה לראות גודל המבוכה היוצאת מזה יעיין בב״י על מור או״ח פי׳ תכ״ט. ואחרי ההקדמה הזאת ורשימת המקומות כספרי הראשונים המזכירים את שתי התקנות הישנות ההן, נדבר על טעם תקנת התעניות באייר ובחשון, ונאמר כי קרה לתקנה זו מה שקרה לכמה וכמה מחברותיה, כי זמן מה אחרי הותקנה בבר נולד הספק וחסרון הידיעה בטעם התקנה, והבאים אחרי כן מצאוהו לא במקומו האמיתי. רבים וכן גדולים חשבו כי התחילו להתענות בה״ב אתר הפסח והחג לבקש סליחה ובפרה שמא חטאו מתוך שמחת יו״ט, ולמדו זאת מאיוב. אך אם נראה איך אחרים מהחכמים הראשונים לא קבלו טעם זה, וגם אם נשים עינינו על מלות "וסמכו זאת" או "וסמבוהו", נבין בי נתינת טעם הנ״ל איננה כי אם במו אסמכתא בעלמא. ולהדיא בקשו אחרים טעם אחר עי׳ ס׳ חסידים ומרדכי במקומות הנ״ל — והוא כי תעניות בה״ב נתקנו מעיקרא משום עצירת הגשמים אשר זמנם בא״י ובבל באייר ובמיחשק. אך ודאי קשה על השכל לקבל בי אחר כמה מאות נתקנו תעניות חדשות משום ענינים קדמונים בארצות אחרות, אשר ודאי כמעט אבד זכרם כמשך זמן רב בזה. וכמדומה לי כי מעולם לא הי׳ נופל ספק כטעם תעניות בהי׳ב, אם המאמר במחזור ויטרי אשר שמנו בראש חקירתנו זו היי נודע ונגלה לכל בגירסא אינה משובשת; וכל איש הי׳ מבין, כי גם תעניות בהי ב מקור תקונם בצרות הגלות והגזרות הקשות אשר מצאו את אבותינו באשכנז וצרפת מהמאה ה״א והלאה, כי רק בארצות חנ״ל ומהזמן ההוא מצאנו זכרם בספרי הראשונים. ויש לזה חוץ מהמאמר הנ׳יל ראי׳ מוחלטת מענין הסליחות אשר נהגו מעולם לאמרם בתעניות אלו, אשר חכמי הדור ודאי בחרום וקבצום לפי ענין יום התענית, להתפלל ולהתודות עליו. ואם נעיין היטב בתוכן הסליחות והפזמנים של בה״ב, לא ישאר לנו שום ספה בי ענין אחד ומטרה אחת לכולם. אין באחד מהם אפילו שמץ של זכרון מענק חטא ועברה מחמת שמחת יו״ט, ואף לא מענין עצירת הגשמים וצמיחת הפרות, רק כולם כאחד צועקים מר ואוי ואבוי על רבד הצרות וכובד החרפה והמיון המוטלות על בני־עסנו בגלותם.