Jeschurun · 1921-01-01 · Heft 1-2 (Januar 1921) · p. Seite 14

14 מיהודי ליטא י¬ ד,זמנים* העומד מאחורי הכותל, צוהלים ומרננים היינו קופצים לעומתה וקוראים בקול שאינו פוסק: "רבנית, רבנית! הבי לי תופין! הבי לי פיחת!" והרבנית המוכה היתה עומדת באמצע, פניה פסיכים,• עיניה מלטפות ובידים ממהרות ועשקניות, ששיווליהן מופשלין להן עד למחצה, היתד, מוציאה בצלצול חשאי את צרור המפתחות הנוצצים מתחת לסנר הרחב, ננשת אל הארון הנדול כעל דלתות הזכוכית שעמד לו מכובד בקרן־זוית, נועצת אהד מן המפתחות בחור המנעול, פותחת בנחת גדולה את הדלת המכובדה ומוציאה לנו מן הטוב הצפון שם אחת לאחת כי־צון איש ואיש. ולאחר שהשביעה לכל חנוק רצון היתד, נכנסת עמנו בשיחה. ולא היתד, שיחה אחת בינינו ובינה שלא נתגלגל בה הדבור על ה״רבי" שלנו. אז, בקטנותי־, לא הרגשת* בזה, אבל עכשיו בזכרי אותה אני מבין לה, היא אהבה את אישר, עד מאד ונעים היד, לה לדבר בו ביהוד עמנו הקטנים. "מי מכם אוהב את הרכי ביותר?" שאלה פעם אחת את כלנו כשעמדנו ולעפנו בנר איש איש את ממתקיו. "אני!" הפץ נער אחד י מן החבורה והשיב. "הרי לך בשכיל זד, חצי תפוח!" ענתה לו הרבנית בנחת דוה, שילחה את ידה אל הפל המלא תפוחים שעמד מן הצד, הוציאה מתוכו אהד משובח, בתרה אותו לשנים, את החלק הגדול נהנה לנער ועל החרק הקטן ברכה בלחש "בירא פרי העץ" וטעמה ממנו קצת מד• נשתה אל החלון להביט בו ולראות אולי בבר חורך הרבי ובא. כי ה״חדר" של רבנו, שבו למד לתלמידיו המש שעות לפני הצהרים וחמש שעות לאחריהם עמד בקצה רהוב־פמילגד, האחד, בעוד אשר דירתו של רבנו, שבה היה גם ממבר־הממהקים של הרבנית, עמדה בקצה רהוב־פמילגה השני. ומדי יום ביומו באותה שעה עמדה הרבנית על יד החלון ־והכתה לו שיביא. ויש שהיה נדמה לד, כי מתמהמה הוא יותר מדאי. אז תקח נחמד, את המטפחת האמוצה, הגדולה והרחבה, המוכנת לה תמיד בצדה, מתעטפת בה ראשה ורובה, יוצאת החוצה, עומדת על האבנים הרחבות והחלקות המונחות כמין מעלה על יד מפתן ביתה, נצבר, י ומביטה ... והרי מוטקד, עובר, בן יקותיאל העגלון, רואה בד, שהיא עומדת שקועה במחשבות ולבו אומר לו להתלוצץ בד, קצת: "נחמה! מד, נצבת כבול עץ? ר׳ ליזר הלך להתפלל מנחה, אחרי ק ילך לאסוף הנדבות בשביל "מאכל כשר׳/ ואחרי כן עליו לשוב מיד אל ה״חדר". אין לו פנאי היום לארוחת הצהרים, כך אמר לי בפירוש, חי נפשי, נחמה!" אך זו אינה שמה לו לב. "נו, נו, ר׳ מוטה!" היא עונה לו בנחוך מבלי להבט עליו "בבקשה ממך, אל תדבר במקום שאי; צריכין לך!" בי יודעת נחמה נפש בעלה. אמנם אמת דוא מה שאמר מוטקה כי אפשר לו לצאת ל,,לקיטה" בשביל דבר שבצדקה ולהעביר על אכילתו אפילו יום שלם, יודעין בו כזאת כל בני העירה, יודע זאת גם מוטקה השובב ולפיכך אמר מד, שאמר — אבל כלס יודעים אחת ונחמה יודעת שתים: מובטח לה בליזר שלה שלא ילך כנפו לאיזה מקום שהוא, ואפילו יוכנו לו שם ש״י עולמות, בשעה שהוא יודע שנחמד,