Jeschurun · 1921-01-01 · Heft 1-2 (Januar 1921) · p. Seite 15

טו מ י הדו ד י י ט א 15 מצפה לו. כשהכנסת בו רוח טובה להקדיש לדבר־מצוה השובה את השעה היחידה הפנויה לו ביום בין המש השעות שלפני הצהרים והמיט ■השעות ש ל א ה ר י ה פ אז מקדמת בקשתו להשתטח לפני נחמה׳ ל שלו עם דמדומי הבקר באות־ היום כשהוא קם ומתרחץ מהר להתכונן לעבודת הבורא. וזה לשונו באותם הרגעים: נהמה׳ל, את שומעת? היום כבר א—אפשר לי לעשות אחרת .. . היום ככר מוכרה אני ... הלא תאכלי, כן? גם בלעדי תאכלי. גם בלעדי תכיני הכל כמו בכל יום. לא כך?" ונחמה יודעת את כונת הדברים: היום לא יבוא לארוחת הצהרים. ואין איטה מעיזה פניה בפני בעלה לומר לו שלא יעשה כן, אבל לבה בקיבה דואג מאד על זה, דואג וכואב בחשאי. הן רפה הוא כל כך. את כל נפשו הוא נותן לילדים, בכל כהותיו הוא מלמד להם. גם בלילות לא ינוח לבו. תמיד הוא מיצר ודואג כי ,,אין לו פנאי ללמוד, אין לו פנאי ללמוד" וסיף סוף שיהיה לעם־הארץ. ואף על פי שאינו הולך כטל חלילה, שהרי מלמד הוא כל היום כלו את התורה הקדושה לילדי ישראל — כאשר הדבר אליו המ^י נהמה׳ ל בבואה לנחם אותה ברגעי דאגתו — אבל בכל זאת! כלום אפיטר להסתפק בזה? הלא התורה הנעימה רבה כל כך ועמוקה כל כך, מוגהת היא בקרן זוית וקוראה לו לאליעזר בן יעקב בלשון רכה ובקול תחנונים: ,,בואה וטבול בי, בואה ושקע בי, את כלך אני רוצה לקבל אל תוכי ואת כלי אני רוצה להכניס בן־... בא הנה, ליזר!" את הקול הזה. הדומה לדפדוף דפים, הוא רגיל לשמוע בנכבי חלומותיו, יורד ובוקע לאשיו מעל גבי האצטבא הקבועה לו בדירתו בכותל דרום, איטר הצי "ש״ם־ווילנא" עומד עליו שמד, "מכורך הדר" ומתגעגע בהשאי כאח נעזב על הצי הש״ס השני שעדיין לא הספיק לו ממונו של ר׳ ליזר לקנותו ולהביאו אל ביתו. מיד אחר החתונה קנה לו מסכת ביכות מדפוס "ווילנא ׳ המשובה של "האלמנה והאחים ראם", נתן אותה לכורך ספרים לכיבה ב״הצי עור" והעמידה בכבוד גדול על האצטבא המיוחדת לכך. ובשנה השנית כעת חיה העמיד כבד על ידה את מסכת שבת. וכך היה הולך ומוסיף מסכת לשנה, מסכת לשנה עד שיש לו כבר עתה עמו בתשע השנים מיום ההתונה תשע מסכתות מן תלמוד בבלי. תשע שנים! כשנזכרת נחמה במספר הזה עוברת לה רעדה בנפיטה . . . לכה לפיה לא גלה את פשר הרעדה הזאת וקל־חומר שלאישה לא אמרה מזה בלום . . . תשע שנים! ועיד אותה הדממה בחדרי ביתד, כמו בחודש הראיטון שלאחד החתונה. מאום לא נשתנה . . . אולי משום זה מרבה בעלה לעסוק כל' כך הרבה במצוות, למהר תמיד לבית המדרש ולשוטט בחוצות משום צדקה וגמילות־הסדים, מפני שביתה ריקן... הוא לא אמר לה כלום בפירוש והיא גס היא לא אמרה דבר, משתדלים היו תמיד לעבור על מכאובם ושלא להזכירו זה לזו. לא השיטה נחמה על אהבת בעלה אליה שמא רפתה משחיתה, ברי לד, אדרבא שהיא מוסיפה והולכת. ואהבה זו לא היתד, תלויה בדבור. מעולם לא דברו זה לזי על אהבתם זאת ומעולם לא אמר להם לבם נם בינם לבין עצמם את המלה הנראית