Jeschurun · 1920-11-01 · Heft 11-12 (November 1920) · p. Seite 126

126 פירוש ם ש כ ה. 3 התום׳ יו״ט, מדוע שנו התנאים, אשר העירו על המחלוקת המשולשת לפני חכמי הב״ד בכרם יבנה, בלשונם, בהקדימם שתי פעמים שמאי להלל, ובהלכה השלישית אודות המים השאובים עשו להיפך להקדים את הלל, בי מה תועיל לנו התנצלותם של מסדרי המשנה באמרם, שהם העידו על שלש המחלוקות כפי השמועה ובאותו לשון ובאותו סגנון ממינו כמו ששמעוד, מפי הקודמים להם, דהדרא קושיא לדובהה, מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לאבות הקכלה, בעלי מקבלי ההלכיח, לשנות בלשונם, בהקדימס שתי פעמים שמאי להלל, ולהפוך את הדברים בפעם השלישית להקדים הלל לשמאי, הלא דבר הוא! וכדי לתיץ קושיא?ו נ״ל שלא לסור מפירושם של הראשונים אשר מפיהם אנו חיים ורק להרכיב פירושו של מר חאגנה עם פירושם, ואען ואומר: דור המעידים ביבנה דנו על ה מ ש* נ ה הראשונה אשר היתה לפניהם טהששה סדרים אשר העריך הלל בע״פ או בכתב (עיי; הגיגה יד ע״א ובספר כריתות להר״ש מקינון, ימות עולם, אוח י״א, וביהוד בספרו של מרד הגאון ר״ד האפפמאן נ״י, "המשנה הראשונה ופלוגתא דתנאי״, העתקת גרינברג, צד 14/15), ולפי דעתי זאת היחה טופפה של המשנה הראשונה הכי עתיקה הנאמרה מפי הלל הזקן: "שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן והלל אומר מקב לחלה והלל אומר מקכים, הלל אומר מלא הין מים שאובים פוסלין את המקוה — אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו — ושמאי אומר תשעה קבין", ומפני שהלל ענותן היד, הקדים תמיד דברי שמאי לדבריו, אף שהוא היה הנשיא (עיין ערובין י״ג ע״ב), אמנם בהלנה השלישית שאמרה באותו לשון ובאותו סגנון ממש ששמעה מם• רבותיו שמעיה ואנטליון (כסי׳ רש״י ורמב׳ם) עזב את דרכו והקדים דבריו לדברי חברו, והמתיק לנו סודו במה שאמר: "שחייב אדם לומר בלשון רבו", ואי לזאת היה מוכיח לדבי דבר בלשו; רבותיו שאמרו: "מלא הין מים שאובים", ובמקום שהוא אומר הלכה משם רבותיו הוא מקדים ד כ ר י ה ם לדברי חברו, רעל ככוח עצמו יכול למהול, אבל לא על כבוד רבותיו, (ואחרי כתבי זאת ראיתי כעין דברי במלאכת שלמה הנדפס בסוף המשניות, דפוס ווילנא, הוצאת ראם), ועל אלה ההלכות דנו חנטי יבנה אם לקיים הגרסא הנמסרת להם בהמשגה הראשונה בשם הלל, כי הלל בודאי לא טעה בדבריו כי הוא דקדק בהלכה כל כך עד שלא רצה לשנות מגמגום לשונם של רבותיו, אמנם משרבו תלמיד' שמאי והלל שלא שמשו בל צורכן הרבו מהלוקית בישראל (עיין סנהדרין פח ע״ב) ובטויי המשנה העתיקה שסדר הלל לא היו מדויקים וברורים די צרכם להתנאים המאוחרים (עי׳ ״המשנה הראשונה״ צד 46), ומצוק העתים נעלם מהם לפעמים יסוד המשנה הטמעה בלשונה בימי אנשי כנסת הגדולה ונולד להם ספק גם בהשמועה הנאמר להם בהמשנה העתיקה הנמסרה להם בשם הלל ברין מים שאובים, ואף החכמים ביבנה לא ירעו האטת, אך ידעו "שלא כדברי זד, ולא כדברי זד," (עי׳ ספר כריתות, לשון למודים, שער ב׳ אות ע״ב י ובמלאכת שלטה שם) ולא ידעו למין השיעור "עד שבאו שני גרריים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון,