Jeschurun · 1920-11-01 · Heft 11-12 (November 1920) · p. Seite 122

122 אתד־העס צחור הוגה-רעוין ומורה־ררך. המפעפע והמחלחל בלב, כסם על גבי המכה. אין ספק בדבר: לפנינו בכאן שאלת־ חיים תכופה שאין לדהותה. וזה לשונה; מת זאת יהדות, שהיא מחדקה בנו ואנו מחזיקים בה מבלי הרפות ממנה? במה בהה גדול? מהו הדבר, שלשמו נסבל יסורים ומכל מקום חבתנו היתרה נודעת אליו? איפה צפון סוד קסס־יהפלא של אותו ״דברי׳? הבה נשמע את דברי אחד־העם, בהשיבו על השאלות הנזכרות (יכוה עיוני ע״ד דעות אחד־העם יבוא בחוברות הבאות). ד״ר שמעון עפפענשטיין זייל.*) ביאורי מקרא עפ״י השואה עם לשח ערבית. (־־•־ן.) 1 ט״ו. עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו (הושע ה׳ י״א). לדעתי מובן מעצמו בי מלת צו פה לא תוכל להפתר טענין ציווי, וע״כ המבארים אותה מזה כלם נדחקו בפירושה, ומה גם כי אז היה הנביא סיתר את עצמו. ע״ב אץ נ״ל דרך אח־ת כי אם לפרשה ממלה ערבית צוא — בנקודה על הצד״י — וענינה: הזיק את הכירו ונהג עמו ברמיה. וזה מתאים מאוד לתוכן הפסוק, ובכן הכתוב אומר: אפרים עשוק הוא ומשפטו רצוץ, אמנם הוא מדה כנגד מדה, באשר הואיל נם הוא לכת אחרי שקר וחמס, וכמעשהו ישולם לו. והנה המתרגם כבר הרגיש בפירוש דומה לזה בתרגמו: למטעי בתר ממון דשקר. ט״ז. ישבות מעיר (הושע ז׳ די). כל המפרשים כלם נדחקו בביאיר מלת מעיר, דש מהם שפירשוה כמו מהעיר במובן: לעורר האש, אבל כל מה שנאמר ע״ז אינו 8תישב על הלב. לכן ג״ל כי הצדק את ידידי היקר החכם המופלא יעקב נחום עסשטיין אשר בספרו ע״ד הפירוש על המשניות מס׳ טהרות המיוחס בטעות לר׳ האי גאון, העיר כי מלת מעיר דומה לרעותה בלשון סורית מעירנא והוא הכלי אשר בו משתמשים להשליך העצים אל האשד, בוערת בתנור, ובל״א Ofen-Schaufel. י״ז. מזעם לשונם (שם ט״ז). אץ לפרש פה מלת זעם במובן "אף והרד!", ויותר נבון לבארו בארו בעניין "כחש,׳ ו״שקר", כי בערבית מלת זעם יש לד, ענין זה, -וזה יקכיל היטיב לדד,"ב: כקשת רמיה, וכמריב יש לפרש לדעתי: איפת רזון זעומה (מיכה ו׳ י), במובן: מדד, הסירה אשר בד, רוצים להונות את הלוקח ולכהש בו, ובזה הדרך יש ג״כ לפרש:.ואל זועם בכל יום בתהלים זי׳ י״ב, כי אלהים שופט את הדובר שקר. *) נפטר אהד מחלה קצרה בליל ש״ק ט׳ כסלו ש״ז. תנצב״ה.