Jeschurun · 1920-11-01 · Heft 11-12 (November 1920) · p. Seite 121

קבא אחד־העם בתור הוג־־דעות ומורד,־דרך. 121 מכל מקים — יהודי הריהו בחזקת יהודי ק*ם ועומד! אחד־העם מוצאו ממשפחת-חסידים נעלה. ימי שחרותו עברו עליו בין כתלי כית־המדרש הישן, בארבע אמית של הלכה עד שהיה לאחד ט״טובלי־שחרית": נשמתי טבלה במעין הטהור של התלהבות־חסידים ותמימותם. "השפעה יהודית" זו נשארה עומדת בו בבל תקפה וגבורתה, אף ״רוחו החפשי״ לא השתחרר ממשלתה הפרושה ... אלמלא מוראם של "נושאי־־כליו" עלי, סתרתי את גלוי־דעתם על דבר האחדות והשלמות בנפש אחד־־העם, כמדומה לי, שנם בנפשו באים לידי נלוי השניות הקרע הפנימי והשפעת כפלים של שני כהות ושתי נטיות. בתור תלמיד בית־המדרש לתורת הפוזיטיביות שבאנגליה, אשר בראשה עומדים יוהן סטוארט מיל והרברט ספנסר, עקר אחד־העם את רגליו מהעולם הרוחני של היהודים. בינו בתור הוגה־דעות חולוני ובין היהדות אין שום נקודת־מגע. גדלו של אחד־העם לא בדעוודו הפלוסופיות־־חולניות ימצא. במקצע זה לא חדש כלום (תלמידו הותיק ד״ר יוסף קלויזנר כבר רמז על זר, בספרו "רוחות מנשבות") עמקו ומקוריותו באו לידי בטוי בדעותיו היהודיות. אשר יצרו תקופה חדשה בחיי חלק גדול מצעירי-ישראל. כאן תמצאו גדלו וכח השפעתו. בתור הוגדדדעות יהודי נשאר אחדי־העם תלמיד (אמנם בלתי־נאמן) של בית׳־המדרש הישן. אבל בתור הוגודדעות פורץ־גרר הריהו רוצה להוליך את עטי בדרך חדשה; והוא לא ידע, כי הוא בעצמו ילך על־פי כוכב־לכת, אשר נתעה משמי היהדות הישנה... האנטלקטואליסתן היבש שבאחד־העם יתן תקף לדברי התלמוד: "המאור שבה מחזירו למוטב". אמנם ארס ספקותיו המרים המית בקרבו כל רגש חי ביחס להוד וליפי שבעבמו הקדוש, אבל לא כבתה מ עדין אותה אש־האמונה בעתידנו המזהיר, שעברה אליו בירושה. אף אהד־העם האפיקורס יאמין בגאולתיישראל, יקוד, ויצפה לגואלי־ישראל — וכי לא לפלא הדבר? מרב התפעלותנו אל נא יעביר אותנו פרא זה על דעתנו לאמר: הרי אחדי העם אחד מ״אנשי־שלומנו" הוא, אחד־העם יודע להשתמש מעשדדאמן באוצר המלים הישך־נושן שלנו, אלא שהוא אוצר בו תמיד רוח אחרת לגמרי... תעודהנו תהי עכשו לעמד על ההבדל הרב בין השגתנו אנו ובין השגתו הוא את המושג המשותף לנו, מושג ה,,גאולה". תחלה צריך להשקיף השקפה כללית על הפרובלימה היהודית, יותר נכון: על פרובלימת היהדות. ערכיה הרוחניים ותעודתה ההיסמירית. העת החדשה מדמיה הרוחניים הוציאה פרובלמטיקה זו שבאה מקרוב (ואשר אבותינו הטובים והמאושרים לא שערוה) והעמידה אוחד, במקום רואים — "על פרשו! דרכים"; לא לבוא ולא לצאת, ממילא אתה נתקל ישר באותו פמן־השאלה. כשתדע להשיב על שאלה זו, תדע גם את הדרך המובילה הלאה, כמו כן תדע את המקום והמטיר,. אחד־העם הריהו אחד המעטים, אשר ראה אותו "סמן־השאלר," בעין חודרת. הוא נסה גם להשיב חשובה ברורה ונכונה מהצד ההגיוני. תלמידיו בלעו אותה ממש כבטרת־״התגלות" חרשה או אמת טחלטה. כל זה אינו מעיד אלא על היאוש המר"