Jeschurun · 1920-11-01 · Heft 11-12 (November 1920) · p. Seite 119

אחר־העם בתור היגד,־דעות ומורח־־דרך. 119 ה־ט זה עינינו אינה צרה באחרים. הרינו אגדה חפשית של יהודים אי־מפלגתיים, אגדה הפשית, השומרת שמירה מעולה על המטבע היהודית שטבעוה ראשונים ושמה עץ פקוחה לבל יזיפוה. המפלגה שלנו — עם־יש־אל כלו הוא, והפרוגרמה שלנו — היהדות המסרתית היא. הנפש היהודית, בין של היחיד ובין של הקבוץ, קרובה לנו ומתמזגת אתנו מזיגה של חבה וגעגועים. בכל תפוצות ישראל נסובב ובקש נבקש את הנפש היהודית, הנפש החיה. נעשה אזנינו כאפרכסת ונקשיב רב קשב: הידפוק עור הלב העברי בתקפו? היפרכס עוד בקרבו של אדם מישראל פנימה?... ביחס למתנגדינו יש לנו תכסים מיוחד משלנו. אין אנו כפויי־טובה, כשאומרים את האמת ועושים את הטוב והנכון. מתוך שמהר, אנו מכריזים על אמת של אחרים; ומה רב צעמו, בהאלצנו לקרא: "שקר דבריכם". במלחמתנו, מלחמת הדעות, אין ה,,יד החזקה" מכריעה בינינו ובין מתנגדינו, אלא האמת היהודית, זו האמת הטהורה, לא בתור שואפי־קרב, אלא בתור שומרים פשוטים, הטיפים בכח ההיסטוריה הישראלית, אני יוצאים ובאים לפני כל בני ישראל, המלחמה היא לנו לגעל־־נפש, והנצחון בסופה, לא בל שכן. אנו מביטים על עצמנו כעל עומדים וממונים, עומדים ומשגיחים על הכשרות ועל מהרת הקדש. כונתנו לא לתגרות־מלחמה ולסכסוכי־קרב, אלא לבדיקה בעדני בשרות בלבד. רשות הבדיקה נתנה לנו על ידי שאנו ממיתים את עצמנו באהלה של תורה ורוכשים אותה ב״דמים מרבים": בדמנו השפוך במחיצת הספרים הקדושים, ימי בחורותינו, אשר עברו עלינו בארבע אמית של הלכה, הם הם שחוננו אותנו בכשרונות ובחושים הראוים . .. בהחזיקד באמונתנו ודעותיד אלה, הרי אד מזמינים את מתנכדנו הגדול אחדי העם, זה האפיקורס רביהכשרון והד־השכל, מורה־הדרך לצעירי-ישראל העומרים על פרשת דרכים. — מזמינים ומבקשים אותו, בי יטרח ויבוא אל בית־המדרש הישן, מקום יעמד על רגליו לפני בסא־־המשפט של המסורת היהודית ו!רצה את טחשביתיו ומעשיו, מקום בית־דין יעמדו על יהדותו, יבקרוה ויראו, עד היק היא מגעת ... בכאן הריני שואל בגלוי את השאלה: מה הם יחוסינו לאחד־הייס? שאלה זו קצת מוזרה היא. הקורא הפשוט ישיב, בי אץ בינינו ובין בעל־ה״פרורים" שום יחוסים בלל וכלל. וכי יש מקום ליחוסים בל שהם בין היהודי ירא־שמים המאמץ בתורוד־משה מסיני ובין הסירה של שטת־ההתפתחות, אשר שמו של דרוץ מתנוסס עליה? וכי שפת אחת לאידאליסתן, החרד על דתו והמביט על תבל ויושבי־בה כעל יצירה אלהית, ולפוזיטידפתן המבקר והמסתכל בעולם ובתולדות השלמת האדם, בדת ובמוסד מתיך נקודודהשקפה תולדתית־טבעית? בחיי ובחיי ראשי, קשה לדרוש מאת יהודי נאמן לדתו, אשר יתגאה בתעודה ראשונודבטדתה וטיוחדה שלו, תעודת שוטר אשתיות הנביאים ברחבי כל הארץ, —