Jeschurun · 1920-11-01 · Heft 11-12 (November 1920) · p. Seite 115

הערות להערות. 115 *> הרמב״ם אפילו בעבו״ם וישראל מומר אסור אפילו בלא קאי אחרי עברי דנהרא מעום שאף שאין מצות תוכחה עלינו מכל מקום אסור לפתות אח העובר לעביר עבירה ולתת לו עצה לעבור את פי ה׳ ומה שמחזיקו הוא עושה אותו עור עוד יותר ויאמר בלבו שהמהזיקו הוא מרוצה ומסכים לדבריו ולמעש־ו הסכוערים. וכיון שראה הרטב״ם שעל פי דברי חכמינו דל ברור כשמש שכוונת תורתנו הקדושה היה כאשד בררנו ודברי הגמרא (בע״ז) דף ו׳ אינם להלכה וכדטוכח מע״ז דף נ״ה פסק את הדין שאסור להחזיק ידי עוברי עבירה בלי שום חילוק. וכל הדברים והסברות שאמרו קדמוני הפוסקים הרמב׳ים והחינוך יהרא״ש ריש גט׳ שבת והרימב״א ע״ז מצאתי מפורש בדברי רש״י דל בע״ז נ״ה ע״ב ד״ה וישראל וזה לשונו: ישראל העושה סירותיו במומאה עובר עבירה הוא שהרי נצמיד, על כך הלכך אפילו דורבין נטי אסור שדריכתן בעבירה בגת טמאה ודריכתן היא עיקר פומאתן וכד ואסור לסייע ירי עוברי עבירה אלא פורשין מהן כדי שלא ירגיל בכך עכ״ל ומוכח דנבי דבר שנכרי מצווה עליו אסור לסייע אוהו בלי שום חילוק אפילו בלא קא* אתיי עברי דנהרא וקשה מנט׳ דלעיל דף ו׳ אלא ודאי שסוגיות הלוקית הן יפשוט דפסקינן כהגט׳ דף נ״ה דד,א פה סתם הנמי פירשה בך דברי טתניודן. — לבאר שיבת הרמב״ם הנ״ל דפע״ד עוד יש להביא ראיה למה שכתב אז־כו׳יר st״?* דהנת בתבו המפיישים דמה שכתב שם הרמב״ם ד״ח רופא חבר וכר מקורו הוא בירושלמי פ" ד דמסכת דמאי ובבר העיר המראה הפנים שהרמב״ם השמים סיפא דירושלמי וזו לשונה אבל בבן בח ופר אם היה אבר מן ההי אפילו משל הודה אסור שלא יבא לידי תקלה ע״כ. ובעל מראה הפנים רצה לפיש דדמיא הך סיפא להך דמוקי הגמ^יא דע׳׳ז בהרי עברי נהרא דאי לא יהיב ליה׳ החולה לא שקיל וסיים דבריו בזה הלשון וכעת לא מצאתי על שהשמיט הדמב״ם כל זה מחבורו עכ״ל. אמנם לפע״ד איפבא מפתברא שהירושלמי בסיפא ג״כ לא מחלק בין תרי עברי דנהרא דהגת לרוב החולים יש להם כה ויכולת ליקה לעצמם גם בלעדי הרופא מה שצריך להם ואין ספק שהירושלמי לא איירי רוקה בחולה שתקיף ליה עלמא ואת״ל בבה״ג אולי יש שם אחרים שיתנו אובל להחולה ועוד אי אמייבן בן אז היינו מוסיררם לומר שבל הבי גווני שהביא הירושלמי שם בשם ר, יוחנן דוקא בתרי עבדי דבהרא עסקינן שבל^ם מדברים רק בין רופא להולה. ואם נתנה להאמר בן בודאי היתה תמיהת המראה הפנים מסולקת דהגי שהביא הרמב״ם מרישא דמיירי גם כן בתרי עברי דנהרא משום הבי שביק לסיפא דאטו כי רוכלא לחשוב וליזל. אבל אי אפשר יומר כן דמדמחלק הירושלמי בין נותן לתוך ידו לנותן לתוך פיו הרי נראה בעליל שלא בתרי עברי דבהו־א קאי דאי מיידי בכה־׳ג מה לי לתוך ידי מה לי לתוך פיו ומדהתיר הירושלמי בדמאי ליתן לתוך ידו אב" אסר ליתן לתוך פיו הרי הזיבן דההולה עצמו יכול ליקח האוכל בלי סיוע הרופא דאי לאו הבי כל ההיתר אין בו טעם וממש — וכעין זה מיירי בבת הודאי גס בן בלי כיועת הרופא ושיש לאל יד ההולה ליתן המאכל בעצמו לתוך פיו רקדבאופן זה החמירו עוד יותר דאף גרמא בנזקי! גם בן אבוד. ומדהירושלמי הפס פה לשון איבו נותן לתוך פיו ובו׳ ולא לשון ואיבו יושיט ואחר שלשון זה המובא ברישא שייך בן גם אסיפא ומדהסיפא לא אמרה אלא אם היה אבר מן התי אפילו משל הולה אסור והיינו ר״ל אסור ליתן היתה מכל זה ראיה ברורה להי־ימב-־-ם דלא מה ר קינן פת לא ברישא ולא בסיפא בין דקאי אתרי עברי דבהרא או לא. אבל א׳א לפרש גם הירושלמי כמו עיצה לחלק הייב הגאון מהור״ר יצחק אייזיק הלוי זצ״ל ולשנויי תרוצא דהיקא ולהגיה לשון התוספתא ולהביא עוד ראיה חדשה לשיטתו מהירושלמי מתא דהירושלמי לא מביא לשון לא יושיט לו דבא וראה מה שסיים תלפודא