Jeschurun · 1920-11-01 · Heft 11-12 (November 1920) · p. Seite 113

קיג הערות להערות. 11a מאייל לחולד, עם הארץ מפירות עם הארץ נותן לתוך ידו אבל לא לתוך סיו ואם היה הדמאי של רופא אפילו לתוך ידו לא יתן וכן אם יודע שהיא טבל ודא* אפילו לתוך ירו אשור עכ״ל הרי דאסור באיסור ודאי לתת לתוך ידו ומהיכא תיתא דיהא מותר להושיט בום יין לנזיר ואבר מן החי לבן נח. והשני והוא העיקר בפי״ב מה׳ רוצח דכתב שם כל שאסור למכור לנכרי אסור למכור לישראל אם הוא לסטים מפני שנמצא מחזיק יד עוברי עבירה ומכשילו. וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ולפני עור לא חתן מכשול עכ״ל. ומעתה דחדנן שמפורש יצא מפיו עיקר הדין דמחזיק ידי עוברי עבירה עובר בלפני עור לא תתן מכשול ולא הזכיר שום חילוק בין אפשר לעיבי לעבור באופן אחר או לא ש״מ דלא פסק כדברי הגמרא בע״ז דף ו׳ ע׳ב דאיירי דוקא דקאי אתרי עברי דגהרא. ולכאורא קשה דבשלמא מד. דקאמרו בגט דאיירי דוקא בדקאי אתרי עברי דנהרא יש לומר שלא אמרו רק דרך דחויא בעלמא לתרץ הקושיא מד,א דתניא ר׳ נתן אומר מניין שלא יושיט ובו׳ אבל הרי בגט׳ הביאו ראיה דלא איירי רק בקאי אתרי עברי דנהרא מהא דתניא לא יושיט ולא קתני לא יתן והאיך יתרץ הימב״ם הך דיוקא — ועיר קשה על איזה יסוד וטעם בנה הרמב״ם את דעתו שאין חילוק בין חיי עברי דנהרא או לא דהא לכאורא טעם נכון וסברא נכונה לחלק אם העובר לא היה יכול לעמר אם לא היה מחזיקי דאז בודאי חמור יותר. — אמנם לענ״ד אהך דיוקא דגט־ דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן קשה מאד מתוספתא דמאי פ״ב דאיתא שם בזה הלשון היה נדור מן הכבר ואמר לו תן לי ואכלנו ובו׳ לא יתן שאין מאכילין את האדם דבר שאסור לו כיוצא בו לא יושיט אדם בום יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח שאין מאבילין את האדם דבר האסור לו עב״ל הרי שבתוספתא בפירוש איתא גבי נדור מן הכבר וכו׳ לא יתן וכתבה כיוצא בו לא יושיט ובו׳ וחזינן שבאמת אין חילוק בין לא יתן ללא יושיט — ורי נתן בודאי אהך תיספתא כיון באמרו מניין שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבן נח והוא ראה וידע את לשון הברייתא ולא עלה על דעתו לדייק דוקא שלא יושיט דהרי הברייתא נקטה גם כן לא יתן ואמרה כיוצא בו לא יושיט הלכך הוא כעצמו בודאי אמי ת״ל לפני עור לא תתן מכשול גם בלא תרי עברי דנהרא — אלא בעל האיבעיא להו רצה לתרץ כן הקושיא שהקשו עליו מהא דתניא ר׳ נתן אומר על דרך דחויא בעלמא ולכן הוא כעין סוגיות חלוקות בזה אם לא יתן או חקא לא יושיט. ולדעתי יש לומר על דרך כלל דבל היכא דאמרו בנט׳ הבא במאי עסקינן יש לומר שהאמורא ידע בקבלה מרבו דהכא במאי עסקינן או שלא היה לו שום קבלה מרבו ורק מכח הקישיא שהקשו עליהם אמרו כן על כן מבקשים ראיה לדבריהם ואמרו דיקא נמי. ואש הראיה אינה מיוסדת ממילא ׳לא צריכין לפסוק הך הבא במאי עסקינן ואם כן שיטת הרמב״ם מיושבת נגד הקושיא