Jeschurun · 1920-11-01 · Heft 11-12 (November 1920) · p. Seite 108

10a המרכז הממלמל. 2 תוצאותיה המחרידות והאיומות. בפעם השני נתקיימה באומתנו העדאת ואזהרת טנהינה ומחוללה הראשץ: •ונפחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה והפיצך ד׳ בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ... ובנוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רנלך! — כן, מפני חטאינו — הדתיים והלאומיים — גלינו מארצנו, נחרב בפעם אחת המרכז־המבצר אשר צריך היה להיות עלינו סתרה. להגן בעד קיומנו בתור חטיבה בפני עצמה, בתור עם לברד ישכון, .עם עם הסתוריה מיוחדת, עם תרבות מיוחדת, עם דת לאומית מיוחדת, עם מנהגי חיים לאומיים מיוחדים, עם תפקיד מיוחד בחיי האנושיות לזרמיהם ושאיפותיהם. החורבן המדיני הביא עטו, במדד■ ידועה, גם החורבן הלאומי, ועמהם ועל ידם בא גם המשבר הרוחני שלנו. נתמעטו הלבבות, התפתחות כה היצירה שלנו נפסקה, מדת כשרוננו בבריאת ערכים רוחניים חדשים נצטמצמה, וסכנת הסתלקות השכינה מתוכנו נראתה בכל מוראה. אבל לא על חנם נבאו הנביאים והטיפו החוזים! לא בכדי שנו התנאים וכתבו הסופרים משך כמה דורות, בהיותנו שרויים על אדמת ארץ הקודש. אם אי אפשר היה להציל את בירת מרכז המדיניות שלנו, אשר מט לנפול מפני הטחב והרקבון שהביאו בו בעלי הטמיעה שבאותם המיות, הנה נמצא חכם אחד, שהבין את צורך השעה — למרות שאחדים מגדולי עמנו קראו עליו אח״כ את דברי הכתוב: משיב חכמים אחור ודעת יסכל — והציל טח שאפשר היה להציל: את "יבנה וחכמיה" ועמהם את מרכזה הרוחני של האומה הישראלית שנתקיים בנו עד ימקנו אלה. הרומאי האכזר, בעל הסייף והאגרוף הקשה, עצר כח לערער את יסודות מבצרי מרכזי המדיניות והלאומיות שלנו, אותם המרכזים החשובים כ״כ בחיי כל אומה, אבל החכם היהודי השתמש בשעת־־כושר, ביתרון דעת, להציל את יתר הפליטה, את המרכז הכי יקר ובשלשה הכי נכבד, אותו המרכז שנו נעצר רוח העם ותרבותו הנאצלה, שממנו תוצאת חיים לעם היהודי נם בלכתו בגולה: המרכז הרוחני המטלטל, כבארה של מרים במדבר, שבכל מקים שגלו ישראל גלה עימהם, ויהי להם למעין מים חיים, משובב נפשות ומקיימם בתור קבוץ מיוחד, או יותר נכון, קבוץ לאומי מיוחד, שגם את שאיפותיו לקכוץ מדיני חדש מיוחד לא עזב אף רגע, אפילו בשעות היותר רעות של רדיפות ועינויים שבאו עליו באיצות־הנויים השונות. בשעה שגברו גזירותיהם הקשות של הרומאים, נעתק המרכז הרוחני של עמנו מארץ ישראל ותקע לו יתד במקום נאמן על חופי נהרות בבל. מבבל הוליכוהו צוק העתים לאפריקא, לספרד, לצרפת ואשכנז, משם לפולין ולרוסיא והיננריא, אם באנו להזכיר רק את ״התחנות הראשיות״ שבפישת ״ויסעו — ויחנו" בסדרת האכסניות של תורה בארצות האלה. והעם המפוזר והמפורד, הנידף מדתי אל דחי, נשא חסיד את עיניו המלאות דמעות אל המרכז הרוחני שבססו לו גחליו וחכמיו, לו גם רק למשך דורו ת ידועים, באחת הארצות הנזכרות. .עם הספר חזק ועדד את נפשו הנדכאה, ברוח שנשב ממקים הקדוש, שבו נשתמרו שמירה מעולה, שבו נטפחו וגדלו באהבה