Jeschurun · 1920-09-01 · Heft 9-10 (September 1920) · p. Seite 98

98 «ירוש המשנה. צח ואס נלך בדרך רראכי׳ד להאמין בי לשון הין הי׳ צריך להתנצלות על ששיער בהין ולא כקטן כי טליה גמרא, תשארנה קושיות לרב, והעולה על כולן: האם באמת לשון הין היא כל כך נרה בדברי חכמינו ז״ל בדורות שונים? נעיין נא בב״ט ס״א ב׳ וב״ב פ״ט ב׳: ת׳ר ..... ק״ו להין והצי הין וכו׳; בב״ב צ׳ א׳ (עי׳ ג״כ תוספתא דב״ב פ״ה): ובמדת הלח היא עושה הין וחצי הין וכו׳; תוספתא דמאי פ״ג: ובלח הין מדה גסת מהין ולמטה מדה דקה; מנחות ט׳ ב׳: ז׳ מדות של לח היו במקדש הין וחצי הין וכו׳; תוספתא דמנחות פ״ז: שמן זית הין שנים עשר לוג; מנחות פ״ט א׳ (ע׳ ג״ ב כריתות ה׳ ב; הוריות י״א ב׳ ושקלים ירושלמי ו׳ א׳): הין תריסר לוגי הוויין; ב״ב פ״ו ב׳: כגון דא״ל הין בשנים עשר סלעים לוג בסלע אני מוכר לך. והקושיא הנ״ל העומדת נגד פירושו של היטב״ם ז״ל היא בעצמה תקום ננד הגר״א ז״ל באמרו כי ההתנצלות היתה על הוספת מלת מלא, וכי לבך הי׳ הלל צריך לה, יען ■בי רבותיו לא יכלו לאטר הין ואמרו אין, ולכן הוסיף מלא משום דבלא זד. הי׳ משתמע אין. וחוץ מזה, הלא דבר רגיל הוא להוסיף מלא בהזכרת ד,מדות הן במקרא הן במשנה (עי׳ כלאים ג׳ ג׳, שבת ז׳ ד׳, ח׳ ה׳, כלים י״ז, י"ב)? וא״כ איזו התנצלות צריכה לזה? ולבד מכל זה לא מצאנו ידינו ורגלינו בבהט״ד אם נאמין שהלל ושמאי אמרו באן דבריהם כשם שמעיה ואבטליון, ואח״ב באו שני הגידיים והעידו ג״ב משום שמעי׳ ואבטליון. הנה דכר זר ומופלא יש כאן: ג׳ מחלוקות בדברי החכמים הנ״ל, והשומעים בחרו בעדות הגרדיים ולא בעדותם של הנשיא והאב״ד! אך אמנם מדברי התוספתא משמע בהדיא, בי הלל ושמאי דברו כאן מסברת עצמם ולבן לא עמדו על דבריהם כמקום שמועה! וגם החכם דאנרזינסקי בחקירתו הנ״ל לא הביא רוח והצלה, באמרו כי המאמר "אלא שח־יב אדם" וכו" הוא מאמר התנצלות לרבנו הקדוש על שאמר הין ולא שלשה קבין בבל הש״ם, וא״ב לשון רבו ר״ל לשון הלל; כי הפירוש הזה קשה מכמה צדרים, חרא, הרי כבר ראינו, כי לשון הין באמת איננה זרה כ״ב בדברי חכמינו ז״ל עד שצריך התנצלות על זה. ועוד קשה, כי אין זאת הוראת הדברים "חייב אדם לאמר בלשון רבו" להעיר שמסדרי המשנה בקשו להביא כל הלבה והלכה כאשר היחד, שנויה בפי אומרה. דבר זה הוא פשוט ומקובלJ ואינו צריך לנתינת טעם ק״ו לשוס התנצלות או הצטדקות. נם ראינו שבכל מקום שעשו מסדרי המשנה הערותיהם על לשון ההלכות עשו זאת להגיד דבר על דברי החכמים אשר היו לפניהם (נטו: אלא שדברו חכמים בהווה, אלא שדברו הכמים בלשון נקי, לא אמרו מטילץ אלא מטיל, לא דברו בנשיא אלא בהווה, לא דברו בשיירא אלא בהווה, חרש שדברו בו חכמים בכל מקום; ובפרט בפרקין עצמו: ולמה מזכירין אח דברי שמאי והלל לבטלה, שלא יהא אדם עומד על דבריו, ולמה מיכירין דברי היחיד בין המרובין) ולא להצדיק את עצמם על סגנון דבריהם.