Jeschurun · 1920-09-01 · Heft 9-10 (September 1920) · p. Seite 97

צז ®ידוע משנה 97 ארי' ליבוש האגנה, אמשטרדם, פירוש משנה. (עדיות פרק א. ג.) ראיתי מבוכה גדולה ומחלוקת רבה כין חכמי עמנו הק־מינים יהאחרודם בענין פירוש המשנה הג׳ במס׳ עדיות פרק א׳ "הלל אימי מלא הין מים שאובים פוסלין את המקוה (אלא) שחייב אדם לאמר בלשון רבו" וכוי. כולם בקשו בעומק שכלם למצא טעם ההתנצלות הזאת על סגנון הדברים "מלא הין מים שאיבים" ובו׳ משום שאינו מן הראיי לאדם לסור מעצם דברי רבו. וכי יש איזו זרות שנוי בדברים הנ׳יל עד שהיה צריך להתנצלות כזו? בתשובת השאלה הזאת חקרו ועמלו, זה אומר בבה וזה אומר בכה, האחד בונה והבא אחריו סותר, ועד היום לא נמצא פירוש מוכרח הקולע אל מטרת פשט האמתי. בנוגע אל פרושיהם של הענקים העצימים רש״י ז״ל (שבת ט״ו א׳) ורמב״ם ז״ל וראב״ד ז״ל בפרושם על המשנה וגם הגר״א ז״ל (הביאו בעל תפארת ישראל, והוזכר מהדש במכתב השבוע האיזיעליט בחדש ניסן העבר לכבוד תקופת מאתים שנה מעת הולד הגאון ז״ל) כבי הרחיב החכם יוסף דאביזינסקי בספר היובל לכבוד מו״ה נחום סאקאלאוו(דף רמ״א —רט׳יט) לגלות הספקות הרבות והקשות אשר יולידו ברוח כל מעיין. ואחריו קם הרב החוקר בעמ״ח דורות הראשונים בחלק א׳ כרך ג׳ דף מ״ח להלחם נגד הפרושים הנ״ל, ושניהם פנו לעצמם דרך אחר בביאור דברי המשנה, זה משונה מזה. כל המעיין בדבריהם יודה בנקל כי פרושיהם של הראשונים אינם מספיקים להסיר הזמת בדברי התנא. מה שחשבו אחדים כי לזאת בחר התנא בלשון הין מפני שהוא לשון תירה (לשון רבו ר״ל לשון משה רבנו, כפירוש שני של רש״י בשם רבותיו) אין זה טעם מספיק, יק כי בבמה מקומות לא הקפיד עלכך (כאשר כתב רש״י ז״ל בעצמו) ולשון הורה לחוד לשון חכמים לחוד. אך להיפך אין שום עברה ועון חטאת נפש אם לפעמים ידבר התנא בלשון התורה עד שצריך התנצלות על זה כפירוש הראשון של רש״י זי ל. אדרבא, במקומות אין מספר חבבו רז״ל לדבר בלשון המקרא. ואף אם באמת היה הדבר כן, שהלל דבר בלשון הזר בפי חכמינו ז״ל יען שמע כן מרבותיו, הלא תשוב השאלה על רבותיו בעצמם, מדוע לא בחרו הם בלשון המורגל? וגם זה אינו מתישב אל הדעת ששמעי׳ ואבטליון לעגו בשפתם בהיותם נרים או לכל הפחות ממשפחת גרים, ואמרו אין במקום הין, ולכן גם הלל קרא כן לדבר בלשון רבותיו — כפירושו של הרמב״ם — , הכי התלמיד מצווה לגמגם בלשונו כרבו?