Jeschurun · 1920-09-01 · Heft 9-10 (September 1920) · p. Seite 99

פירוש הבענה. 99 צ& והחכם החוקר בעמ״ח דורות הראשונים מביא משנתנו לאות ולעדות על דעתו המשונה מדעות החוקרים אשר לפניו, והיא כי עיקר רבותיו של הלל בנבל היו, ואם ישאל אדם: האם תובל להראות לי מקום במשנה אשר נזכרו בו הרבנים הבבליים ההם? תשובתו של היב הנ״ל (טוזנרת מחדש במכתב השבוע האיזראעליט בכליון כ״ב של השנה הזאת): עיין פרק א׳ משנה ג׳ דמם׳ עדיות וראה כל הדחוקים הגדולים אשר נאמרו בפירוש משנה זו, וסבת בל זה המעות הגדולה אשר מלת "רבו" של הלל תורה על שמעי׳ ואבטליון, וזה אינו כי "רבו" ר" ל רבותיו בבבל; ואחרי נלות החוקר את המציאות החדשה הזאת יורה לנו בחריפות נוראה למה זה דברו רבותיו של הלל בבבל בלשון הין עד שהלל היו מוכיח ללכת בזה בעקבות רבותיו. והנני אומר: גדולתו וחכמתו של הרב החוקר במקומן מונחות; אך נס אם נקבל מציאותו החדשה בענין חכמי בבל ורבותיו של הלל בעת ההיא, מה תועיל לט בפשטות דברי משנתנו? הלא בלי שום ספק המאמר "שחייב אדם לומר בשם רבו" שייך רק במקום אשר ההלכה נאמרה בהדיא בשם הרב הקורם או לכל הסחות במקום שמועה, ולא במקום אשר החכמים מורים הלכה מסברת עצמם כהלל ושמאי במשנתנו. (עיין עוד למטה מזה). ואני בראותי מבוכה ומחלוקת הריעות כזאת. אמרתי בלבי זה אתה שנים, אסורה נא ואראה את המראה הנורא הזה, איך עמלו וטרחו חכמינו המבקרים בכל דור, ובתוכם גם הנפילים הנשגבים אשר ממעיני ידיעתם אנו שואבים תמיד, למצא בדברי המשנה הזאת פשר דבר, ולא הועילו; אולי יישר בעיני האל להקרות לאחד מצעירי תלמידיהם מציאת המבוא ליכנס בדרך הפשט ד,אמתי. ועתה לעת כזאת ביום שידובר מחדש על הענק הזה, ארשה להציע לפני קוראי הירחון הלז את אשר חנט אלהי הרוחות בחסדו, ומה מאד אשמח אם פיי עניות דעתי ימצא חן בעני חכמי ישראל יע״א. וזה החלי לאמר כי המאמר "שחייב אדם לומר בלשון רבו" יאות רק במקום אשר חכם אחד הורה הלכה בשם החכמים אשר קדמוהו, ואם נבקש הטעם למה בחר לו לשון זאת ולא לשון לאחרת, נמצא כי אין שום נפקותא ואין שנוי ענק כלל בין בחירת מלה זאת או מלה אחרת ואין שום טעם ליתרון המלה על חברתה רק החיוב לדבר בלשון רבו בלבד, כמחלוקת רב יהודה ורב ספרא במס׳ ברכות מ״ז א׳ אם "לאכול" או "לטעום" אתמר, או המחלוקת במם׳ בכורות ה׳ א׳ אי ר׳ יוחנן הי׳ האומר קדשו בבורות במדבר וריש לקיש האומר לא קדשו או איפכא איתמר, וא״כ דברי ר״י באמרו לא קדשו ר״ל לא הוצרכו לקדש מפני שבבי קדושים היו, ואין שם שום נפקותא לענין דברי ר״י אם אמר קדשו או לא קדשו רק משום שחייב אדם לומר בלשון רבו בלבד. וזאת שנית נבונן היטב, כי מסכת עדיות משונה באיכותה ובעצמה מכל חברותיה, יען כי מסדרי המשנה לא שמו לעיניהם במס׳ הזאת לסדר החלמת באשר באו בקבלה מפי החכמים הקדמונים בעצמם, כי אם העריות אשר העידו התנאים