Jeschurun · 1920-09-01 · Heft 9-10 (September 1920) · p. Seite 93

צג החסידות ותקופותיה. 9a לאלקיהם היא התפלה ויום השבח. הרוח" רוח המון העם הרגישה עצמה כמאסרה בשלשלאות מכל צד, מהלומדים כמו מהמקובלים. כמעט קרב רודני תלוי היה באויר בין העם החלש ובין מנהיגיו, והבל מחלוקת הלזה בקש לו מקום ויכולת לצאת. בעת כזאת נולדה בתקופת התהוותה תנועת החסידות. תוכנה היה רוח עממי בחיים הכל־יומיים מרוצף בריליגיוזיות התלהבותית בדת. תעודתה: חקים ומעשים •מתאימים לשאיפותיה הנובעות מרוחה זה. החלקים היותר חשובים בתקופת החסידות הראשונה הם: א) החסידות חבעש״טנית, — בימי ההתהוות, ב) החסידות שאחר הבעש״ט (ר, יעקב יוסף הכהן זר׳ ביר ה״מניד״) — יצירת חורת ושמת החסידות, ג) החסידות של אחריה עד התחלקותה לשני קצוות ראשיים: א) הברצלבית, החסידות הפיוטית, מלהבת הנפש, ב) החב״דית, חס־דות ההתעמקות וההתבוננות. א. החסידות הבעש״טנית. כמו בכל תסיסה חשובה מרעישה עולמות גם תנועת החסידות חקקה רק ע״י השתתפותו של היחיד בחברה, היהיר המוחלט במלא מובנה של מלה זו במושג הניטצשאני. האיש הגדול מסביבתו ומזמנו בא אל העם ממרומי רוחו ומשמיע את הנגעים שפורט הוא אותם על נבל נשמתו. ההמון בגשמיותו, ההסי־ ועורג אל דבר מה, אל קודש מה, ששירת הנביא חררה אל עמקי לבבו קורא בהתפעלותי: הה! עמד לנו מושיע! זח, הלא לנו הוא! הלא אנחנו אלד, שאליהם הוא פונה בתורותיו. בא ברוך ה,! היה לבר לראש, הראני את הדרך אותה נדרוך ובה נלך. ליחיד נדמה אז שהרים את העם אל המדרגה שכה הוא נמצא. באמת, השפיל עצמו אל המדרגה שבה נמצא ההמון. ■יוצר הוא הלאה את יצירותיו הוא, רק צורה אחרת להן כבר עתה. נעשה הלא אבר לגוף החברה ואיננו בבר יחיד מוחלט. יצירותיו עתה הנן כבר תורות חברותיות מסוג ידוע. באופן כזה נוצרות כל התנועות. בן אותה התקופה שלא מצאה ספוק בעצמה, אדם בעל נפש פיוטית והתלהבות ריליגיוזיית עמוקה — הבעש״ט. ולמיפת מופלא — לא כתיתהו המסורה, מסורת העם, בחריפות ולמדנות. להיפוך מספרת אגדת העם מהתגלותו של רבי ישראל בעל שם טיב "הנשמה אמרה להרב זצ״ל שמה שזכה שנתגלו אליו דברים עליונים לא מפני •שלמד הרבה מסכתות"ופוסקים רק משום תפלה". כדרכו, דרך העם, הפנטסיה שלו מתעשרת ואינה יודעת גבול בשעה שמתחילה היא לספר אדות הבעש״ט ■וקורותיו. ומספ־־ת היא: כשנשאר הבעש״ט יתום קטן נתנוהו אנשי העיר אל מלמד שילמד אוהו. אבל הנער יש־אל ברח תדיר מן ה״חדר", עד שנוכחו לדעת שדרכו בכך ושטוצאים אותו תמיד ביער או בין ההרים מתבודד, מדבר אל העצים והאבנים, התיאשו ממנו. אח״ז עשוהו לעוזר המוליך את התשב״ר אל בית הכנסת בקר וערב. "וכשהיה הולך עם הילדים היה מזמר בקול נעים כ״כ, שחדר קולו בבריאה כלה ונעשה רושם בכל העולמות". ויודעת פה האגדה לספר ממאורעות נוראים. כמו כן תספר