Jeschurun · 1920-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1920) · p. Seite 74

ממבע הברכות. עד היינו ברבת הודיה: ברוך אברם לאל עליון קונה שמיש וארץ וברוך אל עלק וגו׳ (בראשית י״ד ב׳) ברכה זו כבר יש בה שם ומלכות, כי התואר כ,וג¬ שמים וארץ שנאמר כאן על הקב״ד" שהוא כמו כור א שמים וארץ, סתא־ם להתואר שנתקבל בכל הברכות .מלך העולם", שכוונתו בורא העולם ממציא כל הנמצאים, שבכינוי זה כבר נכלל עיקר השקפת היהדות על אחדות הבורא. כטו״ב אנו מוצאים ברבה מעין המאורע אצל אליעזר כשבא כשלום לנית בתואל ויאמר: ברוך ה׳ אלד,י אדוני אברהם וגו׳ (כיד כ״ז) כרכה זו היא ככלל ברכת המאורע ושייכד, לברכת הודיה. וביעקב אנו מוצאים כרכה על קדושתי המקום מעין כרכת הנסים כשהזר יעקב לוזה היא בית־אל ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל כית־אל "כי שם נגלו אליו האלהים בכרהו מפני אחיו" (בראשית ל״ה ז׳) כן אנו מוצאים ברבת הודיה כיתרו: ברוך ה׳ אשר הציל ונו׳ (שמות י״ח, י׳ן, כיוצא בו אנו מוצאים רמז לברכת הנסים וקדושת המקום אצל דוד שבנה מזכה בגוץ ארונה היבוסי ששם היה מלאך ה׳ כשנעצרה המנפה (שמואל ב׳ ב־יד, ט״ו י״ח) ואותו המקום נתקדש אח״ב לישראל קדושה עולמית, תחלה בקרבנות ומזבחות ואח״כ בתפלות במקום קרכנות. כל אלו הן בכלל ברבת ההודיה. רמז לברכת הנהנין אנו מוצאים בשמואל "כי הוא יברך הזבח אח״ב יאכלו הקרואים" (ש״א, ט׳ י״ג), אבל נוסח הברכה לא נזכד כאן, ואין אנו יודעין טיבה של בי־כת הזבח זו מהו. אולם ברכת הנהנין בתמונה היותר בהירה ובולטת אנו מוצאים בתורה גופא לענין הבאת בכורים, שבעיקרה היא באה לתת שבח והודיה וברכה לבורא עולם על הארץ ועל פרי האדמה, אלא שהוקבעה ברבה זו במקרים אחת בשנה על ראשית פרי האדמה. והיא בנין אב לכל ברכת הנהנין שמתחלה באה על פרי הארץ ואח״ב נקבעה על כל המזון. לברכת הפחד אין אנו מוצאים בכד,"ק רמז מפורש, אלא שמושג זה להתפלל לאל על מקרי הטבע החזקים אנו מוצאים בבה״ק בדרך כלל. כגון אצל שמואל נאמר "ויקרא שמואל אל ה׳ ויתן ה׳ קילות ומטר ביום ההוא וירא כל העם מאד את ה׳ ואת שמואל, ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך" וגו׳ (שמואל א׳, י״ב, י״ח, י״ט) ובכלל המובן שקולות וברקים וכל מחזות הטבע החזקים הם סימן לחרון אפו של הקב״ה, שעל ידם הוא מודיע לבריות את כעסו ויראתו שהוא עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט (תהלים ק״ד), המובן הזה מלא בכה״ק, "ותגעש ותרעש הארץ* ומוסדי הרים ירנזו ויתגעשו כי חרה לו" (שם י״ח, ח׳}, "וירעם בשמים ה׳ ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש וגו׳ מגערתך ה׳ מנשמת ריח אפיך (שם) "ויאמר ויעמוד רוח סערה ותרומם גליו ויצעקו אל ה׳ בצד להם וממצוקותיהם יוציאם יקס סערה לדממה ויחשו גליהם" (תהלים ק״ז, כ״ה, ביה, כ״ט) וכיוצא בזה הרבה. ועוד ביחזקאל אנו מוצאים כשראה את הקשת בענן נפל על פניו (יחזקאל א׳ כ״ח), ובודאי היה מנהג זה נהוג בימים קדמונים בישראל ועדין חכמי התלמוד בקשו להשאיר מנהג זה בעם, אלא שאחדים מהם התנגדו לזה