Jeschurun · 1920-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1920) · p. Seite 71

עא מטבע הברכות. 71 אנחנו לומר: חייט הך, באמת אינם אלא נראים כאחת, אבל יניקתם משרשים שונים ולא הרי זה כהרי זה, מפני שאי איסשר כלל שיהא נימוס מתבלט באומה אחת באופי אחד ומטבע אחד וקלסתר פנים אחד כבזו של חברתה: כל אומה יש לה צביון מיוחד וצורה מסומנת שהיא מנחת את אנדרטי שלה על כל הזרמים השוטפים ויורדים אליה מן החוץ שלא בטובתה והם נעשים מובלעים באבריה■ באופן ששרטוטי אותן היסודות ששורש יניקתם בא מן החוץ נעשים מטושטשים ומדולדלים כ״כ, עד שא״א להכיר כל עיקר את האב שהולידם, כי תולדותיו לאו כיוצא בהם. אם אתה מוצא כלל זה באומות; שבעיקרי דתם אין בהם עם״י רוב פירוד פנימי וניטד יסודי כ׳כ בין אחת לחברתה וכללן יונקות משורש אחד מכש״כ שאתה צריך לבקש כלל זה בישראל, שבשרשו מונחת התנגדות פנימית ומחאה יסודית נגד כל עולם האליליות. ואפילו כשאנו מוצאים בישראל נימוס או מנהג שעפ״י ההשקפה הראשונה נראה לט כאלו אותו דבר נשפע ובא מן החוץ, אנו צריכים לדרוש זה בכמה פנים ולבקש בדבר אותו גרעין החילוק שבינו לבץ האומות. כי בעניני דת לא התמונה והצורה היא העיקר אלא הכוונה הצרופה בהן עקרית והמחשבה הקודמת למעשה; כל האומות, למשל, מודים במציאות האלקות, אלא שכל אחת מהן מבינה מציאות זו על דעת עצמה, עפ״י ההכרה הפנימית שלה, וזהו כל ההבדל שבינם לבין ישראל, שהן לא השיגו את אחדות האלקות המפשטת, אעפ״י שמודים בה בפיהם, והיהדות השיגה אחדות מפשטת זו. וכיוצא בזה בעניני מנהגי הדת: עיקר ההבדל אינו במעשים בלבד אלא בכוונות הצרופות בהם ובצורה שעל ירה מתבלטים המעשים הללו ובאים לידי גילוי: איזו צורה קבלו המנהגים הללו באומה זו ומה דמות ערכה להם אומה פלונית, לשם מה ולאיזו תכלית נוהגים בהם הללו ולשם איזו כוונה טהגים בהם הללו. לפעמים אנו אומרים זה הכלל: לא המעשה עיקר אלא המדרש, כי אנו מוצאים מעשה אחד הולך ונשנה אצל הרבה אומות והוא נדרש לכמה פנים וכל אחת רואה במעשה זה מהרהורי לבה. כשנעמוד על עיקר זה נבין את גרעין החילוק שבין מטבע הברכות הנוהג בישראל ובין מטבע הברכות הנוהג באומות הקדמוניות, על איזו יסוד העמידו הן את מטבע הברכות שלהן ועל איזו יסוד העמדטהו אנחט. אלא שמתחלה צריכים אט לעמוד על אופין של הברכות בכלל. ענין הברכות הוא רגש דתי הבא ע״י התפעלות הלב לרגלי מקרה לא רגיל הבא לאדם דרך ארעי. הרגש הדתי הזה טבעו שוה אצל כל בני אדם, אלא שאופן ההתפעלות שעל ידו מביע האדם את רגשו זה מכה אל הפועל שונה הוא אצל הבריות והוא משתנה לפי רוח ההתפתחות שלהן ולפי מדרגת הבנתן את סבת ההוויות של המקרים הללו ונם לפי ערך השטת המקיים בטבע, אם הם באים, למשל, תכופות ובתדירות או לא; כשהיה האדם במצבו הפראי האלים את נרמי הטבע עצמם, משום שלא הכיר את מהות מציאותם וסיבת הוויתם ואמר לעץ אבי אתה. כשנתפתח האדם התהיל להכיר שיש כח נעלם מיוחד בכל מקרה