Jeschurun · 1920-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1920) · p. Seite 50

50 מצדיק הרבים. נ שמו עד למעבר לגבולות ארץ אשכנז. ובשנת תרי״א נקרא לשבת על כסא דרבנות בעיר אייזנשטדט אש־ כאונגריא. וכאן מתהילים הפרקים הסענינים שבחיי גדול ישראל זה. המלומד הצעיר אשר חי חיי שלוה והשקט/ שלחמו היה נתן ומימיו נאמנים, נענה לקול הקוראים לו להיות אלוף לראשיהם בתור רב ומורה הוראה, טורה דרך ומנהל נאמן; לנדוד לארץ נכריה, שהתירה והחיים המסורתיים פרהו בה עוד במלוא הדרם, אבל לא למען השכר החומרי ואף לא בשביל הכבוד וההתהדרות. הוא הלך עם תבנית מסוימה, בסוף מעשה במחשבה תחלה, להתחיל דוקא כקרן בן שמן זה עבודת הקדש, של ארנין הכרך דתי מסודר ממוזג עם דרישות הזמן עפ״י הסיסמא ״יפה תלמוד תורה עם דרך א־׳-ך: עבודת התמזגות של תורה ויראת שמים מצד אחד עם השכלה ותרבות כללית מצד השני, כדי לשים בזה יסוד להתחדשות התורה והיהדות המקובלת. אבל כמה אומץ לב היה נהוץ לפסיעה כזו דוקא בארץ אונגריא, ארץ הישיבות והחסידים הקנאים והניאולוגים הבריונים. כמה מסירות נפש, כמה שאיפה למעשים כבירים ולהזוק היהדות, כמה אמונה ובטהון בעצמו נצרך היה לו, למען יטה איזן קשבת לבקשת הקהל־ האייזנשטאדטית להתחיל שמה עבודתו הפרובלימטית. אבן זה דרך אנשי המעשה הגדולים אשר כארץ, אנשי השם מאז מעולם. מכיון שהכירו את תפקידם ואת המוטל עליהם, עפעפיהם יישירו נגדיהם, ילכו אל אשר יהיה רוחם ללכת מבלי להתחשב עם הפגעים, אבני הנגף וצורי המכשול האפשריים והודאיים המתרבים תמיד על דרכם. גאוני הרוח מרחיקים ראות ומביטים רק אל המטרה שהציבו להם ואינם רואים את המרחק והמעצורים המונחים ביניהם. והרצון החזק בא ומסייע על ידם ומגשר את התהום המפריד בין האישיות ובין המפעל שהיא אומרת ליצור ולממש בחיים. ועל אחת כמה וכמה כשאישיות זו בוטחת בד׳ ודוגלת בשמו. כנראה היו יהודי אייזנשטדט, שך,הינו כבר לקרוא ממרחקים, מנרמניא ארץ התקונים, איש אשר "רבי" -ו״חבים" יהקדי להיות אלופם ומורם, אנשים שהבינו את רוח העת. ככתב הרבנות ששלחו לו נאמר: "יגענו ומצאנו איש בלבבנו איש אשר רוח אלקים בו, תורת ד׳ בלבו, חכמתו תאיר פניו, זהרו יעיד על טוב לבבו". והרב הצעיר, בעכור אך זמן קצר לבואו לעיר מגררו החדשה התחיל בעבודתו הקדושה, עפ״י התבנית שהציב לו הוא בהתאמה לרוח העת. במשך ירחים אחדים יסד בית ספר מתוקן שהיה למופת לבתי ספר רבים, כן בתבן הלמודים העבריים, כן ברוח היהדות האמתית ששרר בו, ובן בתוכן הלמודים הכלליים שפנה להם המקים המגיע להם עפ״י דרישות הזמן. אבל בזה לבד לא נחה דעתו. הרוח הגדול אשר שכן בקרבו לא יכל להצטמצם בחוג עבודה פעוטה'של קהלה אחת, ולו היתד, קהלה זו נם נחלה בכמותה ואיכות חבריה. הוא לא רצה להסתפק בזה שיעוג עונה סביב מחנהו, בזה שינחה את בני עדתו עפ״י רוחו וטעמו, בזה שישמור בקהלתו על שמירת סנולותינו ובשאר מחנות ישראל