Zeitschrift für hebraeische Bibliographie · 1911-09-01 · 5 (September-Oktober 1911) · p. Seite 157

ואם אעם מנדבים. נדבה. אז חמתם מערת כאמו להבה. וכאלו נדבה חובה. והוא עול ופרד,בה. לנדב ננד רצונו נדבה: לאמור 'דע אף יצריח. עושה מעמוד, זמר' ומבקש שבר כפנחס המשיח: פיו פתוח. מקום הדשן הנקרא תמוה. ובונהו לרוח. במלאכת ה׳ אינו מטריח. שקרים יפיח. וכאור היום יזריח. דעתו על סעודת יניח : ואוכל ושותה עד כי יסריח. והעומד בצדו הוא יריח : בדעתו תפלתו מקובלת בניחוח. על זה ידאג כל ירא אלקים ולא ינוח. ער כי יבטל עמדה כזאת אשר היא בעולם שטוח: ונם אינם מבינים התפלה אשר מתפללים. ואשר המה מנגנים. אין כוונתם להלל שוכן טעונים. רק לחדש איור, נגונים. אשר שמעו בבתי קרקסעות שהליצים מנגנים. ועל ידי הניגון מחלקים התיבה לכמה מונים. ופעם מדלגים ומבליעים תימת הבונים. המיוסדים טמלומדם דעת ונמנים. וגם בקריאת הספר על הטעמים אינם פונים. ואף אם גוערים בהם משיבים ועונים. כך קראנו מימינו ולננדנו לא היו מעררים ועונים. נם ליתן במד לספר אינם נמנים. כי בקריאתם על הספר שובבים ושוכנים. כאלו על ברים וכסות שונים. וכשמברכים החודש אזטוכירץ נשמות שהספר בידם ורוצים לנגן אז הספר עליהם למשא ולאחר נותנים. ומכבדם את עצמם לישב באמצע והספר מן הצד באחד הרקנים. ואין נחה מזה דעת נמנים תקנים. והוא בעיניהם כקוצים וברקנים:ץ לא יאמן בי יסופר בכמה אופנים. המה מכזבים ומשקרים ומשנים. לאפר השינוי היא קבלה ביד מן הזקונים ומן הגדולים יקדם מפנינים ועבירה גוררת עבירה בשלטי נמרים חולים סורחנם. ומעולם לא יצא זה מפיות קדושים השונים וטורים. הביטו וראו הרמים: החזן מתחיל לזמר. אץ טלה אומר. ובאמצע מפסיק והנקרא ב ת נוטר. והשלישי בא בקל וחומר. שאינן יודע מה יאמר: ופתאום שלשתם צועקים כאחת. באלו אוחזים הקדחת והשמיטה פורחת. דמם נתחמם כבשר בתוך קלחת. וגופם מזיע כחמורים במלאכת נחת. עד שתיל הזיע מן הפדחת. עד למטה תחת. והמלאכה בזאת מביא לבאר שחת: ומקדם לא היד, השטות הזר, בנבונים. רק מקרוב באו עודם: מת עיניהם מראות וזה לבם האוח. אליהו הנביא לה׳ צבאות. כר,קבצו ישראל לאלפי רבאות. בקדשו שם שטים מלוי ולא בחבאות. להראות לעם מעשי נפלאות. ננד נביא' הבעל ארבע מאות : ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול נדול. וכשהוא מתפלל עצמו הקול נחדל. שנאמר דאמר ה׳ אלד,י אביהם וכו׳ לא נאמר ויצעק רק דאטר בנחת אמירה. התפלל בלב שלם ובמורא. בקול דממה דקה. ־והיא חזק למגישי מנחה בצדקה: ולא הגרון פתוח לצעוק בבת. ושבר המת כנקוב קוץ וחוח. אץ זה לה׳ ריח ניחוח. ולא היה צעקה כזאת בזבח על נכי מזבח. רק היו משורדם בנעימות למנצח: כתוב בדברי הימים. שהלוים היו משוררים. תעל .פי מוויקא. ולא באלה הטוזיגא שמוזנים ומשכרים. ד,משירים ער המה מזיקים. ומה נאמר ומה נדבר. ועל זה טילץ לחבר. בבר ספר נחמד מחובר. שמו שני לוחות חבדת בעמק זה בו מדובר. מר, לתכן את הבר. מיגוניהס להפריד המחובר. ולחבר המופרד בדיבור. מבליעים ומדלגים מעבר לאבד. ואינם עובדם עמדת נבון ונמר: ובימי קדם דרשו