Zeitschrift für hebraeische Bibliographie · 1902-11-01 · 6 (November-Dezember 1902) · p. Seite 190

->־- ISO ריבוד ויש בושת בדבר נמי חייב כמבואר בפוסקים והוכיחו כן מההיא דם' אילו מגלחין ההיא איתתא דלא אכנע מקמא צורבא מרבנן וחייבה חץ נזיפה אע״ג דאיפשר דלא אתכוונת׳ וכן. בפרק נודר סן המבושל איתא דההיא איתתא דאמר לה ר״י ידעת ליה ואמרה ליה אין זוטר ורב כריסי כר וא״ל לבזויי את קא מכוונתא תיהוי ההיא איתתא בשמתא ומיניה מביא המרדכי ראיה דשמתינן אע״ג דמצי למימר לא לבזויי נתכוונתי כיון דסוף סוף איכא בושת ומוכח מזה דאפילו שלא בפניו נמי וכי תימא התם משום כבודו דשמואל היה וכבוד ת״ח שאני כבר הוכחתי דרב שדירא ורוב הפוסקים לא חלקו וחייבו נידוי* גם בסתם אדם ועוד שכבוד עשיר נמי גדול מרובה כמ״ש רש״י ז״ל בפרק החובל על ההיא דכולן רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו ומנכסיהם סירש״י אין שמין את העני לפי עניותו להקל ולא את העשיר לפי עשרו שהרי אין לדמי בשתו סוף כד עד עני כיון שעני הוא בושתו קלה וק״ל כר״ש דעשיר שמין כאילו הוא בן חורין שירד מנכסין והשיעור מוזכר שם בדברי חץ ועני לפי פתיחתו והכי איתא שם ברא״ש י א״כ ש׳׳מ דגדול כבודו של עשיר מכבוד סתם אדם כ״ש הכא דאיכא כבוד ,תורה ועושר כי האי גברא כמר ליווא שי' הוא ג״כ למדן; ואף שאינו בכלל ת״ח מ״מ כבודו יותר גדול מאילו היה (4'עם הארץ כ״ש דאיכאכבוד אביו האלוף שי׳ וכבוד אחיו הרב המובהק מוהר״ר אייזק שי וכבוד שאר משפחתו אשר המה חיים עודנה שיש בהם כמה לומדים מופלגים וכבוד הקדושים אשר המה בארץ מבני משפחתו כמו אבי אמו מוהח׳ר משה זצ״ל5) וכבוד דודאביו מוהר״ר יעקב אולמא זצ״ל6) שהיו מופלגים בתורה ובחכמה; ואפילו המרדכי הזכיר בשידוכין שיש לקנוס החניר על שבייש.חבית שלא ירגלו לחזור בהם עיין בפרק הרבי׳ כ״ש שודאי יודה בנדון דידן שחייבה נידוי עד שמפייסו שהרי,גם הוא פסק כדברי רב שרירא ומנהג ב׳ ישיבות ונהי שבשטר קישור נזכר ונפרט סך מה לקנוס ויש מקום לבעל דין לחלוק ולומר כבר נתרצה כל אחד בסך ההוא עבור בושתו והוצאתו. שתי תשובות בדבר חדא דאנן סהדי דכל כה״ג לא עלה על דעת אחד מהם שיחזור אחד מהם במזיד ■ובפשע בלי אמתלא וטענה ומי פתי יסור הנח ומכ״ש כבוד האלוף.כמר ליווא שי׳ שוודאי אילו היה מסיק אדעתיה מעשה כזה לא היה. לוקח אלף זה׳ דאטי דזוזי. דידה הוא צריך; ,ומה שנכתב לא נכתב בי אם לעניין אם יחזור א׳ מחם באיזה טענה ואמתלא שהרי כמה קולמסים נשתברו וכמה דיואות נשתפכו בטענה שהמירה אחות המשודכת או שנשתגעה המשודכת וכיוצא באמתלות גדולים אי מהני לסטור את החוזר כדאיתא בתשובות רא״ש ומהר״י. קלון ז״ל שא׳ שהקנס שכותבין ושמתנין הבעלי דברים אינו אלא אם חוזר מחמת איזו טענה ואמתלא קלה אבל בחוזר בפשיעה ובמזיד בלי טעם רק בשרירות לב כ״ש בנתינת עיניה באחר או באחרת ודאי לית דין צריך בשש שאין הקנס המפורש ביניהם פוטר את החוזר כלל.וכבר האריכו הרא״ש ומהרי״ק שבכל אומדנא דמוכחי כי האי לא אמריגן דברים שבלב אין דברים וכאילו הותנה בפירוש דמי. הב׳ הא תניא בם׳ החובל ת״ר כל אילו שאמרו דמי בשתו אבל .צערו שמצטער על בושתו אפילו הביא כל אילי נביות אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו; שג׳ השב את אשת האיש וגו׳ והביא הח׳ש ז״ל ובא״ע סי׳ קע״ז כתב בשם רב צמח גאון ככר אחז״ל אין גובין קנס בבבל אבל כדי שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהיו ישראל פרוצים בניזקין נהגו החכמים האחרונים לנדותו עד שיפייס בממון או עד שירבה עליו רעים ויפייסו בדברים ע״כ. ויען כי הדברים מסורים לחכמים שבכל דור ודור ובידם להכות ולענש שלא מן הדין כדי לעשות סייג וגדר בדבר כמפורש בכל הפוסקים וכמ״ש לעיל בשם הרשב״א ע״כ אני אומר שאף אילו היה האי גברא האלוף כמר ליווא שי׳ יושב ודומם ומקבל עליבתו; מ״מ מוטל על כל הירא וחרד אל דבר י״י לנקום נקמת י״י ולצאת חלוץ במשפט חרוץ נגד האשה הזאת; למען כל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עשות כאלה כי חי הכותב לא שמעתי מעשה כזה לחיע. 4) vgl. קבץ על יד ibid. Maggid ibid. S. 178' und Löwenstein, ibid. II, 84 nr. 20. *) Moses Oberhausen vgl. Löwenstein, ibid. II, 27 nr. 7. °) vgl. Maggid ibid. 279 und Löwenstein, ibid. II, 88 nr. 16.