Zeitschrift für hebraeische Bibliographie · 1902-11-01 · 6 (November-Dezember 1902) · p. Seite 189

^ונס ומפתה ולפחות לא הוה ליה לאתני בל׳ שאלה איזהו בושת רק בושת הכל ט׳ כדתני כך אכן המדקדק בשינוי לשון רש״י ששם בפרק החובל כתב אדם חשוב בושתו מרובה וכאן כתב לפי חשיבותם בושתו ולא כתב וחשוב #נתבייש בושתו מרובה נראה דרמז ישיב למה איכפל תנא ותני לה גם באונס ומפתה לפי דהתם בבושת חבלה והכמה אין כאן רק בושת המוכה והנחבל לבד לא בושת משפחה לכן כתב אדם חשוב שנתבייש בושתו מרובה כי תלוי באדם עצמו והוא גופא הטעם שכשהמבייש קל בושתי מרובה יותר מבינוני אבל באונס ומפתה דאיכא בושת כל המשפחה אין הדבר תלוי במה שהאדם חשוב בעצמו רק גם בחשיבות משפחתו לכן איצטריך תנא למיתני התם בל׳ שאלה איזהו בושת כלומר איזהו בושת נערה ומשיב שגם היא לפי המבייש והמתבייש ולכן הוצרך ז״ל לפרש והמתבייש לפי חשיבותו בושתו ולא הזכיר שם אדם כי הן יהיה חשוב בעצמו או חשוב מצד משפחתו לעולם בושתם מרובה וכ״כ בהדיא הרמב״ם ז״ל שאינו דומה המבייש גערה חשובה ומשפחתה חשובה ומיוחסת לבייש קטנה ענייה ובזויה ולפי זה רואין ב״ד מעלתו ומעלתה ושמין כמה היו נותנים אביה ומשפחתה ולא יארע להם דבר זה מאדם זה וכ״כ בטור א״ע ולכן מסתבר לרש״י ז׳׳ל דלעניין טשת משפחה יש יותר בושת כשהמבייש אדם בינוני מכשהוא אדם קל זה נ״ל ביישוב דברי רש״י ז״ל ואן» ששאר פוסקים לא חלקו בדבר מ״מ הוא כאמת מילתא דמסתבר העולה מדברינו לדיג׳ בגדול יותר בושת זווג וכדומה לו מבושת חבלה לפי שהוא נוגע בכל המשפחה גם למדנו שכל שהמבייש אדם חשוב אפי׳ יהיה המבייש בינוני או גם חשוב בושתו מרובה. והנה אן» שאמרו ז״ל ביישו בדברים פטור היינו דינא דשיעורא .דבושת אבל ודאי יש לכל ב״ד וב״ד לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כפי שיראו וכמ״ש הרמב״ם ז״ל ואעפ״י דריש דברי הרמב״ם המה במבייש ת׳־׳ח הא סיים וכתב אעפ׳־׳י שבייש שאר העם פטור עון גדול יש ואז״ל כל המלבין פני אדם כשר בישראל ■ אין לו חלק לעה״ב ורב שרירא גאון ד׳ל כתב סתם המבייש בדברים מנדין אותו עד שיפייס ולא חילק והר״ש ז/,ל כתב דמסתברא דיותר בושה יש בדברים מבושת חכלה כלומר דאך שהתנא תנא ביישו בדברים פטור היינו מדין תורה דכולי חמשה דברים ילפינן להו מקראי ובבושת כתיב והחזיקה במבושיו דהיינו מעשה אבל לא. בדברים ומה דלא איירו בהו רחמנא היינו משום שמסרה הדבר לחכמי ישראל שבכל דור ודור ולהחמיר צא מטעם שבעצם העניין יותר יש להחמיר בבושת דברים מבבושת הכאה כי יש בושה כמדקרות חרב ונוגעת בכל המשפחה מש״ב בושת חבלה כנ״ל דעת הסדש ד׳ל וטעמו וכתב עוד בתשובה אמנם נהגו בכל מקומות ישראל לעשות תקנה וסייג לדבר כפי בעלי לשון ולקנוס המבייש הכל לפי הראוי וכן יעשו -כל ב״ד בכל עניין לפי הראוי לפי המבייש והמתבייש ע״כ וא״כ בדברים בלא מעשה כ״ש בדברים שיש בהם מעשה כמו בנדון דידן והיא בושת כל המשפחה ודאי דחייבה האי איתתא נדוי עד דמפייס ואם באת לומר הא אינו חייב בושת ,כי אם במתכוין לבייש והאי איתתא מאן יימר שכוונה כאשר באמת הקדימה את עצמה בערמומית בשפתי חלקות ושקר שלה ואמרה להש״ץ הר״ש שי׳ הנ״ל מאחר שהפרנס כמר ליווא שי׳ אינו רוצה לקבוע דירתו שמה באתר דידה כי אם במדינה זו א?א לומר לה> לדבק טוב; הנה פשטה טלפיה; וכבר טומאתה בשוליה; ונודע בשערים ששקר בימינה שהרי כמעט משך זמן שנתיים עבור מיום שהותחל לדבר ביניהם בעניין השידוך עד שיגמור והיתה זאת אחת מהמניעות שלא רצה הפרנס שי׳ ליסע מארץ מולדתו ולהעתיק אהלו ממדינה זו; עד שנתרצתה היא לדור במדינה זו כאשר הוזכר בשטר קישור שלהם. ובן דודה האלוך הרר״י בורגא הלך עמו אל השררה יר״ה שבק״ק בורגא ומסר העירנות שהיה לאביה הר״ר לעמלן שי׳ בק״ק בורגא לכמר ליווא שי׳ ונמחק זה מפנקס דמתא ונכתב כמר ליווא שי׳ במקומו; .גם הותנה שהזוג ידורו בביתו של הרר״ל שי׳ שמה בורגא; וא״כ גלוי לעין כל שלא כוונה אלא לביישו ע״י שנתנה עיניה באחר; . ואות על זה מה שבאתה בקישור עם האחר טרם נפטרה מקישורה הראשון. אכן אין אנו צריכין לזה כי האמת יעשה דרכו שאפילו לא נתכוין לבייש רק שיכוין לאותו מעשה או לאותו