Zeitschrift für hebraeische Bibliographie · 1897-11-01 · 6 (November-Dezember 1897) · p. Seite 186

186 הסתים ובהא תערף וכא־לך יסטוה מחיה (sic) והו סטאהא ברבת Ae ואמא אסתשהאדה בה[א] ובאלברכה אלתי נבארבהא ע?ד אלקיאם מן אלנום והי אלהי הנשסה וכאלך אלברכה אלתי נבארך ענד מבאשרי*. קבור ישראל והי אשר יצר אתבם בדין ונול׳ פליס פי אלך בלה דליל יפצה אנה מי גיר ימות:המשיח אלך. Der Gegner, so heisst es weiter, wiederholt mehrmals am Schlüsse semer Abhandlung die göttlichen Verheissungen für die messianische Zeit, wo auch von essen, trinken und anderen Annehmlichkeiten die Bede ist, was aber ganz überflüssig ist, da keiner von den Bekennern der mosaischen Religion daran zweifelt; wozu also diese Weitläufigen Gitate aus Bibel und Midraschim und die vermeintliche Zurechtweisung der Irrenden, da niemand darin irrt? Der Kern der Sache bleibt,: dass im Werke [des Maimonides; פי אלתאליף] gesagt ist, die. Annehmlichkeiten der zukünftigen Welt seien nicht für die Körper, sondern für die Seelen bestimmt, wogegen in der Abhandlang des Antagonisten kein einziger Beweis erbracht ist. Dann citiert' er noch ein Schlusskapitel des Werkes 2אלמעתבר), wo behauptet wird, :dass die Rückkehr der Seelen in die ■Körper und ihre Vereinigung nach der Trennung von dem Verstände nicht verneint wird, da dies möglich ist; wir, sagt der Autor, haben schon oben davon gehandelt u. s, w. Es ist also für den Zweck seiner Streitschrift nutzlos ‘anzuführen, dass ein Philosoph, nämlich der Autor des כתאב אלטעתבר, der Ansicht ist,• dass dies möglich sei und vom Verstände nicht negiert werde. Nachdem, so schliesst Verf., hiermit nun die Wahrheit erklärt und nachgewiesen worden ist, dass אלוב (Maimonides) die Auferstehung in messiänischer Zeit nicht negiert und in seinem Werke (פי תאליפה) ihr nicht widerspricht, was seine Rechtgläubigkeit ergiebt, verdient derjenige, der ihn verdächtigt, die göttliche Strafe,; damit er durch körperliche Leiden sein Verbrechen büsse, wie. unsere Weisen sagen (Sabbath 96 b) בל החושד u. s. w. Solche Zweifel hegt nur derjenige, dessen Wissen gering und dessen Begriffe die Wahrheiten nicht fassen; können, weshalb er sich von Fehlem nicht trennt und sein Umherirren• sich verstärkt und zunimmt. לא בן עבדי משה u. s. w. — Arabisch: ופון האא אלרגל קד ברר פי אצר טקאלתה בו״דרא אלועוד אלתי ועד בהא לישראל פי ימות המשיח וועדה להם באלחיאז*. ואלנעי[מאת] (sic) ת[בארך] ותעלי בעדהא מן אבל ושרב פאלך מא לא צלאף פיה בין מעתקדי שריעא. משה פליט ממא באן ינבני לה אכרה והו לם ימיר [ימד?] מקאלתה.אלא מן הדאיולם ובררה ויגלב אמצוץ אלוארדא. פי אלך ואלמדרשות.וקד. קלנא אן האא ליס ממא וקע פיה . 2) Vergl. Steinschneider, Alfarabi S. 10,' der bemerkt, dass dies der Titel einer Schrift des jüd. Benegaten Abu al-Birkat Hibbat Allah ist•