Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 218

£ ו4 ד 218 הוא היה מר נפש, קפדן מאד, חמתו תמיד בערה כאש, ואי אפשר היה לו לכלא את רוחו... אמנם קללותיו וחרפותיו היו כעין מחאה, לא ננד פרנסי קהלת עירו שלא הם היו אשמים במצבו, כי אם נגד סדרי החיים, שהביאו אותו לידי מצב כזה, נגד האנושיות בלה המגדלת ומחנכת אמללים באלה... בת זקונים היתה להמבורנער מאשתו הראשונה,עדה שמה, שהיא היתה בל שעשועיו ונחמתו בעניו. היא לא היתה יפת תאר, אך אצילות אבותיה היתר, שפוכה על פניה, כל תנועותיה ודבריה העידו בי רחוקים הם דרכיה מדרכי יתר הבתולות העניות, אף כי היא לא זברה את הימים הטובים אשר היו לאבותיה, כי הם עברו כבר בטרם נולדה, והיא מעודה ראתה בבית אבותיה רק מחסור ועוני. בהיותה בת שתים עשרה החל אביה לחשוב מחשבות מה לעשות לה, אם לתת אותה לבית־מלאכת־הטבק או לתופרת. בבית־מלאכרדהטבק תוכל עדה לקבל שכר מיום בואה, ותופרת תבקש כי תעבלנה עדה שלש או ארבע שנים חנם. נם זמן העבודה בבית־־מלאבה ידוע ממתי ועד מתי, ואצל תופרת אין זמן קצוב לעבודה, יש אשר תלכנה בטל חדשים שלמים ויש אשר העבודה רבה מאד, ואז אין שעה פנויה גם לישון ז יש אשר תארך העבודה כל היום וכל הלילה והתופרות יושבות כפופות על מחטיהן ומתנמנמות. לא נעימה היא עבודה כזאת אחר סעודת פת לחם יבש!... אך תחת זאת בעבדה בבית־מלאכת־הטבק לא תצא לעולם לרשות עצמה, ואם אצל תופרת תעבוד ועבדה ארבע או חמש שנים, ואחרי כן בשקלים אחדים תכונן לה בית־עבודה לבד, ואז תוכל לקבל תלמידות ולהיות גבירה לעצמה, כהתופרת פלונית ופלונית - ומה מאד יקר הוא לעברי, כי לא יהיה תלוי בדעת אחרים! הכל ישא ויסבל, אך לא עבדות.. ואחרי חשבו הרבה נמר אמר לתתה לתופרת, וברוך ה/ כבר עברו עליה שנות למודה, עדה עשתה חיל, הבינה היטב את מלאכתה וגם בבר החלה לקבל שכר וכחמשים שקל היו לה במזומנים, ואביה החל לבקש לה דירה באחד הרחובות הגדולים לבית־ עבודה. הוא שעשע את נפשו בתקוה טובה, כי עוד מעט מעט יראה את שם בתו ושמו ושם־משפחתו מצוירים בצבע באותיות גדולות ומזהירות על השלט אשר על פתח בית־עבודת בתו... אך פתאום חלתה בתו במחלת הלב, הכסף אזל מכיסה לכיסי הרופאים והרוקחים, ופקודת הרופאים חזקה עליה לבלי שוב עוד למחטה... ובתוך כך והנערה נדלה ותהי לבת עשרים. נחוץ לתתה לאיש ומי יקחנה חולה עניה? היו איזו תלמידי חיטים, רודפי קדים, אשר אמרו לקחתה, אך המבורגער לא עני פשוט הוא שיקה חתן מכל הבא לידו, וגם בתו איננה נערה פשוטה אשר תהיה לאיש המוני, כי רך מזגה לא יתן לה לשבת יחדיו עם בעל־מלאכה פשוט וגס. אז עלה רעיון על לבבו, רעיון אשר העלה חמתו באש ויאכל,את קרביו. מפגי הרעיון הזה חרה שן, אגרופו התכוץ, ועיניו הטרוטות יצאו מחוריהן ותמלאנה דם...