Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 198

6 ו ו 6 198 להמרה ״ להתבוללות נמורה, הנה פה, בהצפון, בתוך תנאים אחרים, גרמה להיפך להסיר את החלודה מהרוח הלאומי של ישראל, לזכך את מושגיו ולהעניק לאידעאלו ההיסתורי צורה מוחשית וציורית, מוכשרת לחיים ולהתפתחות, לפי טעם העת החדשה ולפי מושגי האיש הקולטורי. הישראלי תושב הניטו החשובה, שארית ימי הבינים על בל סגנונם וטעמם; ידע רק לשבת על הארץ ולקונן מר על חורבן ארצו ומפלת עמו; אך הנה בא אברהם מאפו, יליד הצבור הישראלי הגדול שהתבצר במלואו בהצפון ״ אשר טעם נם מהשכלת המערב על נועמה ועל טוב טעמה, ובנצוץ הכשרון האלהי שהתנוסס בו ישא את חזיונותיו הנפלאים על ציון ועל מקראיה, יוליכנו בקסמי פיוטיותו אל שפת הירדן, אל נדות ים כנרת, אל ירושלים קרית מלך רב, אל הכרמל והשרון - אל עם ישראל בהלו נר ה׳ על ראשו, וכמה רנשי נענועים יעיר בקרב צעירי האומה לנחלות העבר, במה תחבב ציון על בניה וכמה ישאפו הלבבות לעתיד שיהיה בו מעין העבר! עוד רכים הרגשות הנולדים על ברבי החזיונות הנפלאים ההם, עוד לא קרם עור עליהם ומקומם עוד בסתר, בחביון חיי העם, אך רב הוא, כי הגרעין הטוב הונח על אדמת זרע, ובבוא עת יציץ ציץ ויעשה פרי... הנה שנות הששים באות, הרוח המערבי מתפרץ בחזקה לארץ הצפון, ובמעט נכונים אנחנו לראות פה את אשר ראינו לפני תקופה אחת בהם ערב, עולם הצבור המהותך של ישראל יושב הצפון כמו יזדעזע מעט לסערת הרוח החדש הנושב בחזקה, עד בי ישמע קול קורא בכה: ״היה יהודי באהליך ואדם בצאתך; אולם באותה העת, למרות כל הישועות והנחמות הזמניות של שיווי הזכיות ושל קרבת העמים, יקום אזרח ישראל, עוד הפעם חניך צבור ישראל הצפוני בלוית השכלת המערב, וקורא בפתחי שערים: בשובה ונחת תושעון! מציון תבוא תשועת ישראל! (המגיד, תרב״נז דוד נארדאן, באיש ישראל באמת, חניך האומה והתורה, חניך כתבי הקדש במקורם הראשון ובל הספרות העממית עד דור אחרון, וביחד עם זה אזרח נאור, אירופי, אשר התטהר מאבק הניטו, מהקטנות והשפלות והעבדות השוררות שם,- דוד נארדאן זה לא היה צריך לחבות; עד שיבואו להקות יחפים לשבור החלונות; או עד שיבוא שטקר לזרוע שנאת נצח לבני שם; לא היה צריך גם להתפלספות שטחית ע״ד חסרונות עמי המערב, בי בני יפת הם, אריים, לבן משחתם בם, בקוביא יצחקו כל היום, בתיאטראות וקרקסאות יתהוללו; ואנחנו בני שם לא נובל לארוח אתם לחברה, נם סדריהם הטובים לנו לנועל נפש, כי עם ללא־סדרים אנחנו ואת תבונתנו זאת לא נניח ויהי מה, נם מלאבותיהם היפות, נם נועם מנגינתם, פגול הם לא ירצו לנו,- לבל זה לא היה צריך דור נארראן, למען אשר ישאף להאידעאל ההיסתורי של עמו. בעתו, בשנות הששים, היה באפשר להאמין, כי קרוב היום, אשר העמים הנאורים יסירו נם את שארית הנדר המבדיל בינם האזרחים ובין ישראל הגר; הוא