Ha- Meʾasef · 1810-01-01 · (1810) שבט תקע · p. [Seite 30]

נ סב ] צריכץ לאפות לחם מצות הרנה, בפרטות העניים ומי שבכי ביתו מרובים, ולא יספיקו להס תבשילים הרבה לשבר רעבונם, מוכרחים על כרחם להספיק להם מצה די לחמס לביתם וחיים לנערותס , מתון כך אינם נזהרים בפסה כראוי וכחובה, ועושים אותה גדולה הרבה ושוהים עליה מאוד, קרוב הדבר שנכשלים באסור כרת ר״ל, גס המצות עומדים להם ביוקר, ואין יד יכל אדם משגת לעפותס די הצורן לבני ביתו, ולא ימנא להם אפילו די שבעם אף נכחם חמן יכל השנה, וקטניות נמצאים בזול גלי •טרח ובהתר, ואתו אמנועי משמחת י״ט, בסבת חומרא שאין לה טעם וריח. לכן אשרי שיאחז צדיק דרכו, יתן אכל למכביר, וכקאתעלולי החומרות הזרות אל הסלע. ואף אס היה נראה גס מדעת אמ״ה זצ״ל, שלא ערב את לבו להתירו, בלי הסכמת רבים, מפזם דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור וכו׳, איברא הא ודאיליתא, דאוקמה ריח בכותאי, אי כימא בבכי מדינת הים דדמולהו, א״כהיכידשכיחעבדי, אשכחין לזימכץ דהווימחמירי אמוראי במלידשלי מדינא, משוס פריצותא דעבדי דמטרכי מילתא, ובהפקרא ניחא להו, מאי רלא שיין האידנא לגמרי גבן בכי האשכנזים, דלית לן עבדי, וכולן בכי תורה כינהו, ישר^ קדושים ומחמירים על עצמם ביותר, וכל דבריהם ע״פ חכמים עושים, פשיטא דליכא למיחש למידי, אלא נראה דהוה חש להמון דבת עם שלא תלעוז עליו מדינה, למקרא ליי ב״ד שריא. אבל כשיסכימו חכמי אשכנז על ככה להפקיע חבל חומרא זו, סשיטאליתקצריןבשש, ואין כאן חשש, לא משוס דברים שנהגו אפילו לסייג, ולא משוס שאין ב״ד יכול לבעל דברי ב״ד חברו עד שיהא גדול ממנו וכו׳, דבמלתא דנפק