Ha- Meʾasef · 1809-01-01 · (1809) טבת תקע · p. [Seite 10]

לוחמים יכתרוך, ההרדוף אחר נגור אשר הכית, כי- לא נלחמת מלחמת ה׳, ולא אזרת כגבר חלציך? גגורי י ישראל! האץ נח לנס ל האין רוח נקרב עבדי ישראל? ני בכובעות לא התיצבו, ידיהם לא לרומח תשלחנה. גדול אלהי ישראל, נוראים עלילותיו! ידי גמרים ירפה, וברכים כושלות יחזק. מי חלש אם הי בעזרו? הצעירה ביהודה, בית לחם הבזויה בננות ישותך היא לקחה נער רועה אחד מבין מכלאות צאנו, ותשלחהו אל מחנה מלחמה — דך את לועג לישראל (המית את מחרף אלוה. חרפתך, ישראל הסיר נער, נקמתך נקם עלם! מעולם לא עלה עליו מגן, וכובע לאינשא על ראשו; ואזניו לא שמעו רק שריקות שה הנפרד מעדר ומבקש אמו, ונהימת הנחל ני ישטף על החלמיש וחלקי אבנים אשר על שפתיו; אך קול מלחמה ותתעלי-ייקרב, שאון הנשק ומצהלות הסוסים לא האזין, להב חנית'' ונידו{ לא ראה.— ומבין עדריו לקחהו אביו, ממכלאות צאנו שלחהו ישי. והוא אזר חיל, וימהר חיש במרוץ הצבי והאיל, דק על פני השדה, לא השגיח על הקוץ והשמיר אשר ברגליו, ולא פנה לקול שיו השורק אחריו. וישמעו אחיו קול מצערות רגליו, וישקיפו מפתח אהליהס, ועמהס שאר בחורי מלחמם, דלעיגו לקראת הבא. ויאמרו: ״שוב! שובה אל העדר, שובה אל האס אשר ממנה ברחת. פה האריות ישאגו, פה יזול דם הנמרים; פה לא ישרקו הכבשים;» על