Ha- Meʾasef · 1797-01-01 · מחברת רביעית (1797) · p. [Seite 16]

נ חיב ) להקרא בשס אדם; (על דבר אשר צויולחכך כנגדי ישראל בלמזד המקרא והמשנה על פי הדד כאה והגון וללמדם דכר צחות למען לא יהיו עזר לכוז בין שומעיה© (ז). פי המתקנאים האלה לא כסו ללכת בדרך הישר הזה מעולם ועד עתה. כמוסים ודעות כנכריות נחשבו להם, ודבר צחות תועבת שפתם. וברוב אולתס ישגו ויאמרו בלבם : כלו מנהג אבותינו בידינו ומנהג בכי ישראל תורה היא, והמה לא ידעו כי המנהג הזה כמנהג יהוא בן. נמשי ורע בעיני ה*. צ2״ב״ם מד לי מר אחי על השמועה לא טובה אשר שאצנו אזני. — אנא אלהיס שלח אורך ואמתך להאיר להם ללכת בדרכיך ולעבדך כאשר קפצת! — אבל אחי הגד נא לי מתי החלה הרעה הזאת לשלח* יונקותיה ולעשות בדים בבכי ישראל? מה הניא לבב העם הזה לפרוע אותם לשמצה בקמיהס? צוג״מן מחלה נושכת היא, לא ידעתי תפורות לימים אשר 'חלפו ועברו מאז אשר החלה להיות עד עתה י והיא, תחת מסבות רבות מתהפכות, האתת: עול כחל אשר הכבידו העמיס על צוארי בני ישראל לרדות בהם בפרך. כי משנאת הדת היו בני ישראל כקוצים כעיניהס, ולא נתנוס לעבוד עבודה בשדה או לעשות (ז) ראה ארבעה מכתבים אשר כתב הרב ר, הירץ ודזל נר״ו, על אודת הריב והמדון אשר היה לו עם רבני פולין.