Ha- Meʾasef · 1787-01-01 · כסליו תקמח (1787) · p. [Seite 4]

(-נב ) בלשונו הארוכה מאוד וחדה כתער מלוטש וחרב פיפיות /■ ילחך הכשר מהעצם / נלחוך השור את .ירק האדמה; בעברתו תסמר שערות כשרו כתורן על ראש ההר / ויעופפו אנה ואנה / בלי תנועת ראשו ומדתו / לארבע פאות השמים / הן יחפוץ זנבו / ויניעהו כנוע ראש■ שמלת מפני רוח סועה וסער / מי •יבש אליו ויחי? בס לפעמים האדם חל מפניו ♦ כי כחרון אפו לא יחת מפני איש / ולא ישוב מפני חרב / לרעש כידון ישחק / ושופך בוו על בן קשת / וגם אס ישונו עליו בעלי חצים / הכוהו פצעוהו ויביאו בכליותיו בני אשפתם / הוא בגבוה אפו לא ישוב אחור ועורף לא יפנה / עד יפלח חן כבדו / ותשתפך עליו נפשו ״ ה| אלה קצות דרכיו / ה^היס עשהו שייראו מלפניו כל חית השדה / לכן לו הגדולה והגבורה / ולויאתה המלונה על כולם " וגס נפשוייודעת; זאת במאוד / «כי• גבה לבו בחילו ויעניקהו גאוה / בהוד■ והדר: יגמא ארץ ולפדו תדון דאבה י ו&ולם גס בזדון לבו ונידו החזקה / נתן ן1היס אותו לענות .מפני בני האדם / ולהכנע תחת כפות רגליהם / כאשר דבר ה' (י)' / ומוראכם וחתכם'יהיה על כל חית הארץ:׳ כי אס לו יתר עז ואומץ / יתר״נח וגבורה / הלא מלא ה׳; אותם בחכמה ובתבונה לחשוב מחשבת ערומים / להתפשו במזימות חשבו / וללכדו ברשת אשר טמנו לרגליו ✓ נאשר שאענו גס ראינו מאנשים השחורים והנושים־■״■ כי האנשים öb גמרי ־ציד ✓ לוס •יום אורבים / ונפשם בכפם / למעוני וחורי אריות / ולעת צאת הלביאה 0) /׳ ממעונה / לבקש טרן» לביתה / : המה קמו מהאורב / וימהרו ויגזלו גורי האריות מעמה -•/ בעודם קטנים וצעירים לימים / דאספו אותם / אל ■ תוך ביתם / וילמדום לרעות באחו עם עגל ושור יחדיו ואין) מ־חריד / או לעשות מלאכה כאשר סברו כותבי. העתים מהשר׳ אשר היה ברומא ושמו מארקוס אנטאניוס / אשר רכב על המרכבה ,(1) פראשית ט׳ נ׳ (ז) לא נמצ# dc נקפה יזאריה בל״הק , לק מן לביא מצאנו לציאה < ולביא ואלי׳ ומרת נרלעי® המה י *