Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 262

נורא ואיום יורד חדרי בטן(85) וביוצא בהם. אם יש לכתוב מליצות כמו "ולחפש חפש מחופש״ ובדומה בספרי מקרא לגדולים - בדבר זה עוד יש מקום לחלוקי דעות, אך כמדומה לי שהכל מודים בי אין להכניס אמרות גבוהות באלה לספרי מקראי לקטנים, בנוגע להמלים הבודדות הנה יש מהן לא מעטות, אשר המה׳ יתרגמן לא בדיוק כמו קדש־הייליג, ויש אשר יקה לו רשות לתרגמן לא במובנן הרגיל והאמתי ב״א במובן אשר בדא מלבו, כמו נלעג - לאכערליך, תעלול-שפאם, כפן - צוזאממעג־ ציהען, סרב - ווידערשפרעכען, תנואה־פיינדשאפט, פתיל-אייזצאפפען(וכן מתיך- זייפענזידער; אם אפשר לאמר פתיל־קרה ומתיך־בורית, אך בכל אופן לא להרגם כן פתיל ומתיך סתם). מלבד זאת רצה המה׳, כפי הנראה, לזכות את ילדי ישראל בכל אוצרות השפה לפיכך הרבה להם מלים גם מאוצר התלמוד, ולא שם על לב כי אין לתפוס מרובה ולילד קטן לא תחסר מאומה אם לא ידע מלין תלמודיות כמו כרבלת, רעוע, פאדדנכרית, אמבטי, מלחך־פנכי, ותר, כשכש, כעכע ובדומה. אבל המה׳ עוד לא אמר די בזה ולא נתקררה רוחו עד שהביא לעדן ילדיו גם את "המלה האחרונה״ של ״חכמת הלשון״, כל המלים המחודשות בביהמ״ד החדש של המחדשים, ושם תמצאו מצבע-פינזעל, מפשעה, השמן, משקפים, לקקן, אניות, גם שעון ועתון, גם התחמר-היה לחמור, ואף המלה הנודעה רצינות לא נעדרה; גם סימן ההקטנה לפי דעת "האחרונים" לא יחסר: סלסל-סל קטן, בחלחול-כחול מעט. מחבר ספר־למוד לילדים, לפי דעתנו, לא רק אינו צריך להכניס לספרו החשים כאלה, כ״א גם אינו רשאי. הכותב לגדולים כל "חדושיו" אינם אלא רשות להקוראים, ברצותם מקבלים אותם וברצותם אינם מקבלים, ואם פלוני מהדש למשל את המלה "קצקץ" למובן קיצלען הנה המצאה אץ־קוצצ׳ית כזאת "תקצקץ" את הקוראים הגדולים ותביאם רק לידי גיחוך, לא כן הכותב לקטנים שאין בם דעה להבחין ומוכרחים הם לקבל כל קוץ וקוץ כמטבע עובר לסוחר; ובפרט העורך ספר־ למוד, הוא קובע כל "ההמצאות". החדשות לחובה על הקטנים. י ומי מלא את ידיו לזה? הגע בעצמך, פלוני ערך ספר־למוד ויכניס בו מלים חדשות ככל העולה על רוהו, ובא רעהו ומוציא ספר־־למוד אחר ובו להוראות אלה מלים אחרות מאשר מצאו חן בעיניו, ובא השלישי ומטיל על התלמידים ללמוד מלים אחרות וכר וכר. היתכן דרך כזאת? הנה למשל המלה טראטואר, מחבר הספר אשר לפנינו־ יתרגם מפשעה, ומה׳ אחר, כמדומני ה׳ יעבץ בירושלים, מתרגם מדרכה, והשלישי ימצא לטוב משעלה, והרביעי - מצעדה ובו,, וא״ב אין לדבר סוף ותחת "שפה ברורה" אחת תהיינה לנו שפות רבות לא ברורות כלל . ב״ק♦ -0-0—0—0־