Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 249

249 יל״ג על פי אגרותיו ה׳ אחד־העם, אך מה שונות הן השקפות שני הסופרים בעצם הענין. "אמת.היא, יאמר אחד־העם, שאין עמנו במצבו המוסרי עתה מוכשר כל עיקר לעבודה לאומית גדולה, והתרכזות האומה לא תצא ע״ב לפעולה בלי הבנה ארוכה קודמת לה 5 אבל הכנה זו אינה יכולה ואינה צריבה לצאת מתוך מלחמה שלילית: אינה יבולה מפני שהשלילה לא תוליד את התכונות החיוביות, המוסריות והחברתיות / החסרות לנו; ואינה צריבה, מפני שאפשר לה לבוא בדרך יותר טבעית מתוך "חבת־ציוך עצמה, בלומר, לא מתוך אותה "חבת־ציוך שנמכרת בשוק במחיר קצוב, ואף לא מתוך זו שאינה אלא הסכמת השכל בלי שורש עמוק בלב, כ״א מתוך "חבת־ציוך הממלאה את הנפש בתור יסוד היסודות, בתור מרכז הרוח" נ״על פרשת דרבים״ 1*). אם שיבת ציון באמת היתה חלום חזון לבו של יל״ג המשורר בל ימי חייו יש אמנם להתפלא עד מאד שמעולם לא הביע את חזון לבו זה בשיר מן השירים בנוח עליו הרוח, אבל בבל אופן נעים היה לו הרעיון הזה, לפי דברי עצמו, בל עוד היותו רעיון רוח, ולא יבול למלא את נפשו לא רק בתור "יסוד היסודות״ ב״א גם בתור יסוד גדול ונכבד. ובאמת מלא את נפשו כל ימי חייו רעיון אחר בתור יסוד היסודות ומרכז רוחו הכביר: להוציא בני ישראל מתחת סבלות הרבנים ולהכניסם תחת כנפי השכלת אירופא. גם "פדות הנפש" הקודמת אצלו לגאולה היתר, בעלת הצד האחד הזה, פדות מבבלי הרבנים "מזיקי הרבים". רעיון אחר לא יבול עוד לקחת את לבו. ״על מה אדברה ואעידה ואשא חזיוני? - ישפוך שיחו לפני ידידו - הנה כל חלומותי היו לדברים בטלים וכל משאות נפשי למשאות •שוא ומדוחים, וה׳ סר מעלי ולא יענני בחלומות חדשים״ נתע״ב). ורעיון ישוב א״י היה החלום החדש אשר לא ענהו ה׳ בו. ובבן גדול בחו בקומו לערוץ ולסתור, בדרשו הנאים קודם למעשה, בהראותו כי הגאולה לא תקום ולא תהיה קודם פדות הנפש, אז עמו יגביר חילים ודבריו בגחלי אש!וכפטיש יפוצץ סלע, אבל בבואו לבנות ולנטוע, לדרוש בשבה הרעיון, ידבר דבריו בשפה רפה ורוח יל״ג לא נראה בהם... כבר רחבו דברינו על אגרות יל״ג ועוד לא העירונו 'את הקורא על הדעות והמשפטים היקרים הצפונים בם בנוגע לדרבי הלשון והכתיבה ולפעולות סופרי ישראל. ונזכיר זאת בקצרה. את בעל "המפתח" יעיר ז "סגנון לשונך לא ינעם לחיך קוראים משכילים בימינו אלה האוהבים סגנון פשוט וקל בלא אריכות לשון ובלי פרחים ומעשי צעצועים״ ננ״ה). ועל סגנון עצמו יכתב להזק״ן: "ואני בעניי הלא ידעת, איש טמא שפתים אנכי, מכל מקצעות שבתורה אנכי מגבב דברים להרחיב לשוני, ימבל הרבנים והפיטנים אנכי לוקח לשונם ואנאם נאום״ נקל״פ). וביתר באור במכתב אחר: ״בנערותי נזהרתי לכתוב על מהרת הקדש, בנשאי חזיוני הנביאים